ישנן מילים שקשה מאוד לפרש ולנתח אותן. בד"כ אותן מילים מתקשרות להבעת רגשות ולמושגים שאינם מוחשיים. אחת מהמילים האלה היא "אהבה". במסכת אבות נאמר: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה האהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם".
הצורה שבה חז"ל ראו את האהבה האמיתית שונה מאד מהצורה שמציגים אותה כיום.
כדי להבין מהי באמת אהבה אמיתית (שלא תלויה בדבר), צריך קודם להבין ולדעת מהי אהבה מזויפת. וכאן ניתן להיזכר במערכון של הגשש החיוור "דייג אוהב דגים", או שניתן לספר את זה בתור משל אחר: "דוד נכנס למסעדה. ניגש אליו מלצר ושאלו מה רצונו לאכול. דוד ענה שהוא אוהב דגים. חיים, שישב בסמוך, הבין שאם דוד אוהב דגים, בוודאי יביאו לו אקווריום ובו דגי זהב, והוא ישב ויתבונן בהם, יחליף את מימיהם, ויאכילם מעדנים. אך לתדהמתו הגישו למשה דג צלוי ומתובל, והוא פצע את הדג בסכין ובמזלג ואכל אותו. קם חיים ואמר לדוד: טועה אתה, צריך היית לומר אחרת: אני אוהב את עצמי דרך הדגים. אינך אוהב את הדגים, אתה שונא דגים. עובדה שאתה אוכל אותם".
זה מדמה לנו את האהבה השקרית.
בן הזוג מאוהב בעצמו, במקום לאהוב את זולתו. הוא מאוהב באהבתו לעצמו. הוא עוסק בהתקשרות רק כניסיון להגדיל את ההנאה שבקשר. כלומר, אני אוהב את עצמי, ובן זוגי הוא בין הגורמים שמספקים לי הנאה. על כן, כל עוד הקשר מרגש ומספק אותי, יש אהבה. ברגע שכל העניין מתחיל להימאס עליו, הוא אומר: "התרגלתי, מיציתי את ההנאה שבקשר, זהו". הסתיימה האהבה. בלשון חכמינו מוגדרת ההתאהבות כאהבה התלויה בדבר.
לא אהבה אלא תאווה
בוודאי שמקרה כזה אינו מזכיר את המושג הטהור "אהבה", אלא יותר דומה לתאווה.
בסקר שנעשה באוניברסיטת לויולה בשיקאגו בארה"ב נתברר, כי 80% ממקרי הגירושין נובעים בגלל חוסר התאמה בחיי האישות של בני הזוג. בסקר אחר שנעשה בחברה החילונית בארץ, 85% מהנשאלים אמרו, שאם הייתה להם ברירה לחזור למצב של לפי הנישואין הם לא היו מתחתנים עם בן הזוג הנוכחי. הסטטיסטיקה העגומה לא פוסחת גם על אוכלוסיית הגרושים בישראל המונה כ-33%. משמע, כל זוג שלישי מתגרש. כמובן יש סיבות רבות לכך, אך בטוח שאם האהבה הייתה עזה וחזקה בין בני הזוג, הם היו חושבים יותר מפעמיים לפרק את הקשר.
אהבת אמת
אמרו חכמי התלמוד: "אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו". ההתייחסות כאן כמובן היא לגבר כלפי אשתו. אך כאן נשאלת שאלה: כיצד ניתן לחייב אדם לאהוב? והרי זו תכונה הנמצאת במעמקי נפשו או שהוא אוהב או לא. התשובה היא, שאכן לא ניתן לחייב אדם לאהוב. כאן צריך להבין כמו שבצבא יש חתירה למגע, כאן פשוט צריך לחתור לאהבה, ולכך דרושה עבודה קשה ואמיתית ולפעמים לא משתלמת.
אבא שאוהב את בנו יודע שיש בו תכונות שליליות, אך בכל זאת מדחיק אותן ומבליט בעיניו רק את הדברים הנעלים שבו, וכך גם צריך להתנהג כלפי אשתו, שכן הוא לא יהיה מוכן לשמוע על השלילי שבה. וכאשר יתוודע לתכונותיה השליליות, וכך התורה מלמדת את האדם: התבונן בזולת כמו שאתה מביט בעצמך. הרי אדם אוהב את עצמו, ומכיוון שכך הוא מזהה את עצמו בחיובי שבו, אף על פי שבסתר ליבו יודע הוא שאיננו טלית שכולה תכלת. כך בדיוק, עליך לחשוב על הזולת. נסה לחשוב עליו חיובי, לדון אותו לכף זכות.
האידיאל של האהבה הוא להגיע למצב בו נאמר 'אנחנו' במקום 'את ואני'. יחידה אחת של שלמות. האחדות באה לידי ביטוי כשאנו מרגישים שבעומק אנו אחד, ואז התקשורת שונה לחלוטין. לדוגמא: אדם עומד בפני שני דברים סותרים: הוא השיג עבודה טובה, אך באזור מרוחק. מה יעשה? אם הדבר חשוב לו, הוא לא יוותר, הוא ילמד להסתדר, מדוע? כי הוא אוהב את עצמו. האדם הוא הרי יצור אחדותי.
יד ימין לעולם לא תכעס על יד שמאל אם היא פגעה בה, מכיוון שזהו גוף אחד. בני הזוג צריכים לשאוף שרמת אהבתם תגיע למצב כזה שהם יחידה אחת. (דורשי רשומות דרשו: המילה אהבה בגימטרייה 13, וכן המילה אחד בגימטרייה 13. המספר אחד מסמל אחדות, אלוקות). הדבר בא לביטוי בעיקר ברגישות ובאכפתיות. להיות אכפתי, להתעניין במצבו של השני, להיות קשור לרגשותיו, להיות שותף אמתי בחוויותיו.
הנס שלא שמעתם עליו
כל תקופת מבצע "צוק איתן", קיבלנו אינספור סיפורי ניסים ומופתים. 'רקטה של כיפת ברזל שהייתה אמורה ליפול על עזריאלי שינתה כיון ונפלה לים', בחור הוציא ערגליות ורצה לשאול מה מברכים, ובזכות זה ניצל' ועוד כהנה וכהנה ניסים. אם זה נכון? יכול להיות. רק מה שבטוח יש נס אחד גדול אלפי טילים, עשרות ניסיונות פיגוע, שנאה ורוע אינסופיים כל זה לא מצליח לגבור על העם היהודי שהקדוש ברוך הוא עומד לימינו כמו צוק איתן (וסליחה על הפטריוטיות התמימה).
פרשת השבוע – ואתחנן
בפרשתנו מתפלל משה רבנו עליו השלום להשם יתברך: "מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, אעברה נא ואראה את הארץ". אומר המדרש, ואתחנן בגימטרייא 515, לרמז שמשה רבינו התפלל 515 תפילות, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אל תוסף לדבר אליי עוד בדבר הזה". ממשיך המדרש ואומר שאם משה היה מתפלל עוד תפילה אחת, היה נענה, והקב"ה היה מכניסו לארץ ישראל. הקב"ה מנהיג את עולמו בצורה נפלאה אך מנגד גם לפעמים מופלאה, אך אנו הקטנים, לפעמים לא מבינים את הנעשה, לכן אין צורך להיאנח על צרותינו. רב לוינשטיין סיפר על הרב גידל אייזנר זצוק"ל שסיפר לתלמידו: "הייתי במחנות ההשמדה. הנאצים רצחו את רעייתי וכל בני משפחתי, ורק בתי היחידה נשארה לי. את הנערה הזאת חנן הבורא ביופי מיוחד. קיבלתי על עצמי לשמור עליה מכל משמר ויהי מה. עברו חודשים, ובאחד הימים הגרמנים ימ"ש הפרידו ביני לבתי, אך למזלי העבירו אותה למחנה נשים שהיה צמוד למחנה שלי. בכל זמן פנוי, הייתי נצמד לגדר המחנה, עומד ומביט בה. נשארתי איתן בהחלטתי לשמר מכל משמר על בתי היחידה. יום אחד מפקד גרמני ימ"ש עבר במקום, ראה את הנערה וחמד את יופייה. הוא הרים אותה כדי להעביר אותה מעל הגדר, והיא נתפסה בכל כוחה בגדר. הגרמני הוציא סכין גדול. ואמר לה: "אם אינך עוזבת את הגדר אני שוחט אותך כאן". בתי שראתה אותי עומד מרחוק, צעקה אליי: "אבא מה עלי לעשות במקרה הזה"? רצתי אליה ואמרתי לה "בתי על זה ציוותה אותנו התורה, ייהרג ואל יעבר". היא שמעה זאת ונתפסה בגדר בכל כוחה, הגרמני כעס, נעץ בה את סכינו ושחט אותה לנגד עיני". המשיך הרב גידל ואמר: "ועדיין לא נאנחתי ולא צייצתי שום המיה מהפה שלי. ידעתי שאם זהו רצון בוראי, שבתי האחרונה תמסור נפשה על קדושת בת ישראל, הרי שזה הטוב ביותר עבורה ועבורי, ולכן לא נאנחתי כלל. וכאן סיים הרב שלמה לוינשטיין שליט"א את סיפורו של הרב גידל אייזנר זצוק"ל.
שלום בר יוחאי חיים.
