הדבר הראשון שצד את עיני בביתה של אנט כהן, הם הציורים שתלויים על הקירות. אלה ציורים של נופים מארצות רחוקות, ציורי שמן שיד אומן הנציחה במכחולן. באחת התמונות סירות דייגים, באחרת רקדניות דקיקות שנעצרו באמצע תנועתן. כשאני מתקרב אל התמונות הממוסגרות אני רואה כי מתחת לכולן חתום השם לזר. "את כולן צייר האיש שלי" אומרת אנט כשהיא מבחינה בפליאה שבעיני.
נפגשנו בביתה שבבנין ר.ו.ה ברחוב "ארלוזרוב". גם היום אל אף גילה המבוגר, עדיין ניכרים תווי פניה הנאים של אנט. היא אישה מטופחת ששיערה הלבן עשוי בקפידה, קולה שקט ורגוע, והוא מלווה בניגון צרפתי קל. זכר לשנים ההן שנשלחה לפנימייה בצרפת, שם למדה על ארץ ישראל.
אנט נולדה בשנת 1934 בפס שבמרוקו, ולימים עברו להתגורר בסלה לא הרחק מביתו של לזר. הם נפגשו בתנועת הנוער, באחת מההצגות שבהן הופיעה אנט שאהבה מאד את התיאטרון. "חיפשתי כובע להצגה ובקשתי מלזר כובע בהשאלה" נזכרת אנט בהיכרותם הראשונה". לזר היה אז שובר לבבות לא קטן. הוא היה חתיך לא נורמאלי, למרות שהוא לא היה גבר גבוה, נשים היו כרוכות אחריו. קראו לו 'הזאב הלבן'.
אבל מרגע שלזר פגש באנט היה לו וגם לה ברור, שזה סיפור אהבה לכל החיים. כשהיא הייתה בת עשרים הם נישאו במרוקו, ואנט עברה לגור עם לזר בבית אמו "שהייתה אישה לא משכילה אבל עם חוכמת חיים גדולה". כשהאם ביקשה לעלות לישראל היה לאנט ברור, שלמרות הכאב והקושי בפרידה מהוריה היא הולכת בעקבות האהבה. חודשיים אחרי שהזוג כהן ואימו של לזר עלו לישראל, נפטרה כאן האם שהגשימה את חלומה לעלות לארץ הקודש.
השנה היא שנת 1956, חלסה של אותן שנים הייתה מעברה של פחונים. "אני לא שוכחת את הלילה הראשון בצריף" נזכרת אנט "נשבו רוחות חזקות ופחדתי שהצריף יתמוטט. היינו אוכלים מקופסאות סרדינים, אבל התגברנו על זה". הם עברו את כל חבלי הקליטה של אותן שנים. שנים של צנע ומחסור. כשלזר התחיל לעבוד בדואר כמחלק מכתבים על אופניו, אנט נותרה בבית לבשל ולגדל את הילדים. "לזר לא הסכים שאצא לעבוד". היא אומרת "הכי חשוב היה לו הילדים והחינוך. הוא אמר לי אנחנו נאכל לחם ומרגרינה אבל שלילדים לא יחסר כלום".
"אבל לנו הייתה דווקא ילדות תמימה ומאושרת". אומרי ז'קי בנם הבכור של אנט ולזר. "אני זוכר את המעיין שבו היינו שוחים ומשחקים. את המחנות שבנינו בין העצים. הייתה אז אהבה גדולה".
אחרי שנתיים כדוור, התגייס לזר למשטרת ישראל. זו גם התקופה שבה נולדו ארבעת הבנים למשפחת כהן. "כשהילדים היו קטנים לזר הקפיד לבוא כל יום לארוחת צהריים כדי להיות איתם". אומרת אנט "היה חשוב לו סדר היום ושהם יתקדמו יפה בלימודים. הוא היה נושא אותם על כתפיים, כשהיה נתקל באדם שעובד בעבודות דחק הוא היה מסב את תשומת ליבם אליו ואומר. 'האיש הזה שעובד בשמש כל כך קשה נאלץ לעבוד כך כי הוא לא למד. אם אתם רוצים להצליח בחיים אתם חייבים ללמוד, רק ככה תתקדמו'.
ואת המסר הזה הפנימו ארבעת הבנים למשפחת כהן היטב. כולם נמצאים היום בעמדות בכירות, נושאים בתפקידי מפתח והשפעה. הבכור ג'קי, שמנהל את המשרד האחורי של בנק דיסקונט בחיפה. חיים שניהל עד לא מכבר את מחסני אופנה.
אלי, אלוף משנה במילואים, שלאחר שחרורו מצה"ל, חזר לקריית-שמונה, מתוך שליחות אמיתית לסייע לעיר וכבר שנתיים שהוא מנכ"ל העירייה. ובן הזקונים מאיר שהינו סוכן ביטוח מצליח. ארבעה בנים קרובים ומגובשים שהדבר החשוב בחייהם, הוא כיבוד הוריהם ואל כך עוד נגיע בהמשך.
במשטרה הוא התחיל כשוטר סיור, בהמשך בחקירות, ולבסוף הוצב כשוטר קהילתי התפקיד שהלם אותו יותר מכול.
מחבלים בקורצ'אק.
לזר היה השוטר הראשון בקריית שמונה שהוצב כשוטר קהילתי. צריך לזכור כי באותן שנים לא אירעו מקרי פשע רבים, כמו שאנו מורגלים אליהם היום. אך יחד עם זאת סכסוכי שכנים וריבים בין בני זוג, העסיקו רבות את המשטרה בקריית-שמונה. ילדים רבים שגדלו בבלוקים צפופים התעמתו זה עם זה, לא פעם הריב שהתחיל בין הילדים גלש עד מהרה גם להורים. "לזר היה האיש הכי טוב בטיפול בקהילה" אומר מרק סילוק שבהמשך התמנה לפקד על תחנת משטרת קריית-שמונה. את צעדיו הראשונים במשטרה הוא למד מלזר ואלי אייש. "ללזר היה את הכישרון להגיע לאנשים כעוסים ועצבניים ובתוך דקות להשלים בניהם. הוא היה מגיע, תמיד באמתחתו בדיחה או סיפור. איש מצחיק וחברותי, תמיד שמח וחייכן. וככה במקום לגרור אנשים לבתי משפט או למעצרים, מרבית הבעיות היו נפתרות מיד עם הגעתו של לזר".
"אני זוכר שבשנת 1973 כשמחבלים חדרו לקריית-שמונה והתבצרו בבלוק ביהודה הלוי, אייש ולזר עמדו לסיים את משמרת הלילה שלהם. הם הראשונים שקיבלו בשעת בוקר מוקדמת, את הידיעה על כך ומיד טסו לבלוק. הידיעה שהם קיבלו היא שיש מחבלים בבית ספר קורצ'אק, שמשם נשמעו היריות. הם ראו שהיריות לא בבית הספר אלא בבלוק שממול. לזר נכנס לבלוק ולפתע נורה לעברו צרור יריות. למזלו הטוב הוא נפצע קל ברגלו מהנתזים של היריות".
"היו לי הרבה חברים במשטרה, אבל לזר היה המיוחד שבהם. ביתם של משפחת כהן תמיד היה פתוח. בערבי שישי היינו נפגשים כל השוטרים אצלם. בתקופה שעדיין לא הייתה טלוויזיה, והבילוי היחידי היה חורשת טל. לזר ואנט דיברו צרפתית, וגם אהבו מוזיקה צרפתית. ללזר היה פטפון ותקליטים של אידית פיאף, שארל אזנבור. היינו מתכנסים יחדיו, מדברים וצוחקים".
"אח"כ היה מגיע סדי המרקיד, ולזר שהיה תמיד מסמר המסיבות היה מקפיץ את כולם, רקדנו ונהנינו. אני מדבר איתך וכל הגוף שלי מצומרר", אמר סילוק וקולו נשנק "אתה מחזיר אותי ארבעים שנים אחורנית, לשנות התמימות, כשהייתה אהבה אמיתית של נתינה בלי תנאי לקבל תמורה. משפחת כהן, היא אחת המשפחות הנהדרות שהכרתי בחיי".
"הזוגיות שלהם הייתה מיוחדת במינה. הוא לא קרא לה אנט והיא לא קראה לו לזר. רק 'מונשרי'. אני מאד מתגעגע אליו לזר חסר לי מאד".
געגועים
למרות שלזר התנגד שאנט תצא לעבוד, היא החליטה כי היא חייבת לעזור בפרנסת המשפחה, והיא מצאה עבודה במשביר לצרכן. אחרי 17 שנים במשביר, היא החליטה לפתוח פרפומריה משלה בטיילת שעל הכביש הראשי. לזר פרש מהמשטרה ויצא לגמלאות לאחר 32 שנות שירות, והם נראו מאושרים כתמיד. הם בילו את מרבית היום ביחד בחנות, נהנים מהנכדים והילדים ומהזוגיות המופלאה שבניהם.
לפני כעשר שנים עבר לזר אירוע מוחי קשה שממנו הוא לא התאושש. בתקופה שבה הוא אושפז בבית לווינשטיין, עזבו בניו את עיסוקיהם והגיעו מידי יום לבקרו. אנט רעייתו לא עזבה את מיטתו ולו לרגע אחד. "הרופאים לא הרשו לאיש לישון בבית לוינשטיין. אמרה אנט "הם היו בטוחים שאחרי יומיים שבהם אישן על כיסא מעץ אתייאש. אחרי חודשיים כשהם הבינו כי אין בכוונתי ללכת לשום מקום הם היו מגניבים לי קפה ועוגה". אנט ובניו של לזר טיפלו בו עד יומו האחרון, גם כשהיה מרותק חודשים למיטתו, סובל כבר מפצעי לחץ, הם טיפלו בו במסירות ובאהבה גדולה. רגע לפני שהוא עצם את עיניו בפעם האחרונה, בבית החולים, הוא החזיק בידה של אנט ולחש לה 'מונשרי אהובתי'.
"אני מרגישה שאלוהים ובעלי אוהבים אותי" אמרה לי אנט לפני פרידה. "הם השאירו לי את המתנה הכי נפלאה. יותר מכול הכסף שיש. קבלתי את הבנים והנכדים שהם הטעם לחיי.
בלעדיהם לא הייתי מחזיקה מעמד".
