גם היום ארבעה חודשים אחרי מותה, לא מצליח גדליה לחזור ולישון במיטה המשותפת שלו ושל איבון. לילה אחד הוא אפילו ממש ניסה. אלא שכמה שעות אח"כ, כשהתעורר ומתוך הרגל של שנים כשהושיט יד לכסות את רעייתו, כשידו נגעה בסדין הקר הוא התעורר בבהלה ומאז הוא ישן בחדר אחר. "אני לא מסוגל", הוא אומר "כשהיה ברור שזה הסוף החלטנו שאיבון תהיה בבית ואנחנו נטפל בה עד הסוף. אני והילדים לא עזבנו אותה עד הרגע האחרון. בלילות תמיד הייתי מתעורר כמה פעמים לבדוק שהיא עדין איתנו. מלבד כדורים נגד כאבים היא לא לקחה כלום. עטפנו אותה באהבה ובדאגה ואיבון הייתה חזקה, חזקה יותר מכולנו. היא ידעה שזה הסוף. היא הייתה כל עולמי ו…היא איננה".
איבון נפטרה ממחלת הסרטן. הכול התחיל ביום בהיר אחד לפני כארבע שנים בלי שום הכנה מוקדמת."איבון התקשרה אלי וביקשה שאגיע דחוף הביתה" נזכר גדליה "בטלפון היא אמרה לי 'יש לי כאבים חזקים כל כך שנראה לי שאני עומדת למות'". נסענו למיון ומשם לבית חולים צפת. למחרת כבר ניתחו אותה התברר שמדובר בגידול סרטני בכבד ומאז, איבון נלחמה כמו לביאה. היא עברה טיפולים כימותרפיים והקרנות, אבל לא איבדה את זוהרה ויופייה. להפך בזמן הטיפולים היא עודדה, ותמכה באנשים רבים שהיו מגיעים אלינו הביתה. חולים ובני משפחותיהם מצאו אצלה אוזן קשבת, ותמיכה ברגעים הכי קשים. היא שידרה אופטימיות לכולנו. עד יומה האחרון היא דאגה לכולם. כל בוקר לפני שהייתי יוצא לעבודה הייתי מביא לה את הקפה עד למיטה. מהיום הראשון שנישאנו, ככה תמיד היה. אני מביא לה קפה וכשאני חוזר מהעבודה היא מחכה לי עם ארוחת הצהרים. הייתי קונה לה את כל מה שהיא ביקשה. גם כשזה היה יקר, לא הייתי אומר לה את המחיר האמיתי כדי שהיא לא תכעס. היא הייתה העוגן של הבית, עמוד התווך של כולנו. תמיד מחייכת. ומאז שהיא הלכה אני לא מסוגל לחזור לעבודה. בקניון שם עבדתי בשמירה, אני פוגש באנשים שהכירו אותה וכשהם רק מזכירים את שמה אני בוכה".
אהבה ממבט ראשון
…גדליה הכיר את איבון לראשונה כשהיא הייתה בת שש עשרה, כשעלתה ממרוקו יחד עם הוריה למעברה של חלסה. הוא שעלה עם הוריו מרומניה נחשב אז כבר לעולה ותיק, הספיק לסיים את שרותו הצבאי ועוד לפני הגיוס לצה"ל מגיל 13, הוא כבר צבר ניסיון רב בעבודות הדחק של אותן שנים בקיבוצים.
כשהשתחרר מצה"ל הוא התחיל לעבוד כמדריך במרכז הנוער. במקום שהיום ממוקמת קריית הנוער הגיעו ילדי העולים ללמוד. חצי שבוע הם למדו, ובחצי השני יצאו לעבוד בקטיף ושאר עבודות. "מהרגע הראשון שראיתי את איבון התאהבתי בה. אבל אני לא ידעתי לדבר מרוקאית והיא לא ידעה לדבר רומנית", אומר גדליה ולראשונה בכל הראיון אני מבחין בחיוך קטן שמסתמן בזווית שפתיו. "ליבי יצא אליה, אל הנערה היפה וידעתי שממנה אני לא אפרד".
בזמן שגדליה ליווה את קבוצת העולים לעבודה וללימודים הוא ניסה בכל דרך להגיע אל איבון ולספר לה את אשר על ליבו. מי שנחלצה לעזרתו ואף סייעה להעביר את מכתבי האהבה שהוא כתב לה הייתה סימונה בן שימול שעבדה שנים רבות כאם בית של העירייה. "סימונה עבדה במשתלה שבגן רמז, היא ידעה את אהבתי לאיבון ותרגמה עבורה את המילים".
שנה אח"כ כשאיבון בת שבע עשרה, הם נישאו בבית המשפט הישן שבפארק הזהב. הצלם שצילם את חתונתם הוא הרמן ז"ל, אביו של איציק הצלם, והנהג שהסיע אותם לחתונה הוא נהג המונית גרוס ז"ל הרומני.
למרות שהם עברו ימים לא קלים, ימים של מחסור ודלות ימי הפחונים והאוכל הדל, גדליה מעדיף דווקא לזכור את הדברים היפים של אותה תקופה. "חלמנו להגיע למדינת ישראל והיינו שמחים בחלקנו" הוא אומר. וזה, אולי מסביר גם מדוע, הוא התנדב לשרת במילואים עד גיל 68, לעמוד במחסומים כשהוא כבר סבא לנכדים.
כשגדליה התקבל לעבוד בעיריית קריית שמונה כאב הבית של ספר "רננים" בית הספר לחינוך מיוחד, איבון החלה לעבוד במתנ"סים כעובדת קהילתית. השנים ההן היו שנים רווית מתח ביטחוני, ובעיר נחתו ללא הרף קטיושות. מיד עם נפילת הקטיושות, איבון הייתה יוצאת אל המשפחות לתמוך לסייע ולעודד. סמי מלול שכיהן אז בדירקטוריון של חברת המתנ"סים אמר השבוע "איבון גילתה אומץ לב ציבורי וסייעה רבות לתושבים ללא חשש ומורא. גדליה ואיבון הם זוג שמסמל עבורי את קריית-שמונה הטובה והיפה של שנות החמישים. הייתה בניהם אהבה אמיתית, זוג שמעורר התפעלות".
בשנים בהן עבד גדליה עם התלמידים של החינוך המיוחד הוא יצר קשרים חמים ומדהימים, והפך עבורם לדמות אבהית ומשמעותית. לצד העבודה ב"רננים", הוא עסק בטיפול במגרש של האצטדיון העירוני.
בשנות השישים כשמפא"י הייתה בשלטון היה צריך יותר מאומץ לב רגיל לקרוא תיגר על מפלגת השלטון. למי שהעז זה היה יכול לעלות גם במקום העבודה. אבל גדליה אידיאליסט וחירותניק שרוף העריץ את מנחם בגין והלך אחריו במדבר הפוליטי משך עשרות שנים. הוא מימן לא פעם מכיסו כריכים לפעילים, שילם עבור הדלק לרכבים. הייתה גם פעם לקראת הבחירות, שכאשר קיבל שלט גדול ומואר של גח"ל (גוש חירות ליברלים) לתלות מעל ביתו בשפרינצק, הוא שכח להכניס את התקע לחשמל. הוא נזכר כשהיה כבר בקולנוע חרמון יחד עם רעייתו צופים בסרט הודי יחדיו.
הוא עזב את הסרט באמצע, חזר לביתו האיר את השלט ושב לקולנוע בחזרה. גדליה היה כזה שנלחם על הדגל, גם בכדורגל הוא היה מזוהה עם קבוצת בית"ר. אוהד שרוף שלא מחמיץ שום משחק ולא חושש להתעמת עם היריבים.
כמו בכדורגל, כך גם בפוליטיקה, אתה מצפה ליהנות מעט מהזוהר שבא עם הניצחון אחרי שנים רבות כל-כך. אבל אצל גדליה זה לא קרה. גם אחרי שמנחם בגין כבש את ראשות הממשלה בשנת 77', גדליה לא נהנה מהפירות. הוא המשיך לעבוד ולהתפרנס מיגיע כפיו. את האכזבה מיחסם של הפוליטיקאים הוא לקח אל ליבו, אבל היה שמח שנפל בחלקו להיות אוהד אמיתי ומושבע של מנהיג גדול כמו מנחם בגין.
לזכור ולשכוח
הזוג זילבר התגוררו אז בשכונת שפרינצק, בשכנות למשפחת אזרן פרוספר. ואז גם נולדו שלושת ילדיהם. הבכורה רחל שמתגוררת כיום בהרצלייה. רחל נשואה ואם לשלוש בנות הנכדה נופר הינה סרן בצה"ל, ונכדה אחרת משרתת בתפקיד סודי בתחום הביטחון. אחריה נולדה מגי שכיום מתגוררת בארה"ב. מגי מנהלת גן פרטי למשפחות ישראליות. ובן הזקונים אביטל שמתגורר בתל-אביב.
כשאיבון חלתה, עזבו שלושת הילדים את עיסוקיהם והגיעו כדי לשהות ליד מיטתה בביתם שבשכונת אשכול. מגי עזבה את משפחתה בארה"ב לחודשיים, ולא שבה עד היום שבו נערכה הלוויה.
שאלתי את גדליה מה עדיין נוטע בו תקווה "המשפחה שלי הילדים, הנכדים והחברים שתמכו בי כל הזמן" הוא השיב.
כשהסתיימו שלושים ימי האבל שכנעה מגי את אביה לבוא איתה חזרה לארה"ב להתרחק קצת מהזיכרונות. "נסעתי לחודש, ובמקום לחשוב על הבית ועל המשפחה מצאתי את עצמי חושב כל הזמן על איבון ועל בית העלמין שבו היא נמצאת…", אמר לי גדליה וניגב את הדמעות שלא הפסיקו לרדת מעיניו "התגעגעתי לאיבון, לחזור אליה ולספר לה הכול, כמו שעשיתי עד אותו יום שנסעתי. הבטחתי לה לטפל בבית, בצמחים שהיא כה אהבה, בילדים ובנכדים. הבטחתי לה לדאוג לכול, אבל היא הייתה בעצם בשבילי הכול".
