במוצאי השבת האחרונה, אחרי צאת השבת, נכנסתי כמנהגם של שומרי שבת לפייסבוק והתחלתי לדפדף. תגובות, הודעות ופוסטים, חלקם חבוטים ושחוקים החוזרים על עצמם, ופתאום תמונה. עצרתי, הבטתי, ו'לא, לא יכול שזה שמעון בן שמחון'. המשכתי הלאה. עצרתי ומשהו בתוכי אמר 'זה שמעון בן שמחון. תחזור' חזרתי…
…את שמעון אישית לא הכרתי מקרוב, אולם הכרתי את רעייתו סמדר אשר לימדה את ילדי…
שמעון בן שמחון, בן 58, נשוי לסמדר, אב ל-3 ילדים
הבכורה, קורל, בת 27 סטודנטית למשפטים, נישאה לפני כשנה. עמית, בן 22, משוחרר כשנה.
ובן הזקונים רועי, בן 15, תלמיד כתה י' בבית הספר דנציגר.
- שמעון, מה קורה שלפתע אדם בריא ומלא חיוניות מגיע למצב של דיאליזה ותרומת כליה?
שמעון: "הכל החל לפני מספר שנים עת התגלתה מחלת הסוכרת בגופי. לא בכדי נקראת המחלה "הרוצחת השקטה" שכן למעט תחושת צמא הרגשתי חזק ובריא", מגולל שמעון את ראשית התהליך שהביא אותו לתלות בדיאליזה.
"באחד מביקורי אצל רופאת הסוכרת היא הגדירה אותי כ-"נס רפואי" שכן בבדיקות נראה כי הסוכרת נעלמה.
רק שלצערי, אותה רופאה מומחית לסוכרת שכחה לציין שהחלה לי בעיה עם הכליות" מה שנקרא 'בשורה טובה ובשורה רעה'.
"אירוע הלב שעברתי והזרקת חומר הניגוד בצנתור זרזו את התהליך של אי ספיקה כלייתית.
(חומר הניגוד מעלה את רמת היוד בדם ופוגע בתפקודי הכליה), ובנוסף, גם עברתי אירוע מוחי קל.
בהמלצת הקרדיולוג שטיפל בי לאחר אירוע הלב הופניתי לפרופ' פריד נח'ול שכיום מנהל את מחלקת הנפרולוגיה בפורייה.
הוא איבחן את מצבי והודיע לי חד משמעית שעליי להתחיל בטיפולי דיאליזה", כאן נשמעת נימת האכזבה בדבריו של שמעון.
שמעון: "התחלתי לעשות דיאליזה פריטוניאלית- ביתית, במשך כשנה.
הדבר אומר שכל לילה הייתי מתחבר למכונת דיאליזה ביתית למשך כ-9 שעות והייתי מרותק למיטה בלא יכולת לקום אפילו לשירותים.
בטיפול זה הרגשתי עדיין חזק, יכולתי לצאת לעבודה.
במקצועי אני נגר, עבודה שדורשת מאמץ פיזי רב".
הדיאליזה בבית הייתה נסבלת, כאשר מביטים מהיום לאחור.
"אלא שאחד החסרונות של טיפול זה הוא החשיפה לזיהומים (על אף הסטריליות הרבה שהקפדנו עליה). הזיהומים גורמים לכאבי בטן קשים ביותר.
הזיהום האחרון, שהיה הקשה ביותר אילץ את הרופא להוציא את צינורות הדיאליזה מהבטן עד להחלמה ובינתיים לעבור להמודיאליזה, כלומר דיאליזה בבית חולים".
שמעון, ג'נטלמן אמיתי וברגעים בהם הוא אמור להילחם על הדבר הכי חשוב לו, חייו, הוא לא מוותר על התודה וההערכה לרופאים ולכל הצוות המורחב המטפל בו זה שנים.
"חשוב לי לציין את פרופ' נח'ול, מנהל המחלקה בפורייה על המקצועיות, האכפתיות והדאגה.
ד"ר יבגני פרבר, הנפרולוג המטפל בי, שהוא מלאך אמיתי בלבן. איש מקצועי, בעל אורך רוח, זמין 24/7, מסור, אכפתי.
ולצידו כל אנשי צוות מחלקת הדיאליזה מהאחים והאחיות עד מגישות המזון. כולם רגישים, לבביים, מקצועיים, אחראים.
יש תחושה של משפחתיות, תחושה של חום והקשרים בינינו מצוינים אבל טיפולי הדיאליזה אינם פשוטים כלל.
מדובר בכ-3 טיפולים בשבוע. (אלא אם כן יש החמרה במצבי ואז הטיפולים תכופים יותר), כל טיפול נמשך כ-4 שעות.
יש לקחת בחשבון את זמן החיבור למכונה, הניתוק מהמכונה והנסיעה כך שיום שלם מוקדש לצורך העניין".
למרות העלויות הגבוהות של הטיפולים, הכרוכים בנסיעות ובהמתנה של שעות, מדגיש שמעון שזו לא הבעיה העיקרית, הדבר הכי חשוב זו החתירה למצוא תורם נדיב ומיוחד שיתרום לו כליה, חיים.
"עלות הנסיעה לבית החולים גבוהה מאד! קרוב ל- 8000 שקלים מדי חודש. קופת החולים משתתפת בכ-50% מעלות הנסיעה והשאר על חשבוננו".
מהכרות קודמת אצל חברים, טיפולי הדיאליזה קשים, כואבים ומנטרלים. זה לא בדיוק הולך עם 'לחיות חיים נורמטיביים'.
שמעון: "טיפולי הדיאליזה מחלישים מאד. אין לי יכולת פיזית לעבוד, אין לי יכולת ללכת יותר מ-100 מטרים.
הרגליים לא נושאות אותי, שלא נדבר על עליה בשביל או מדרגות. בנוסף, אי ספיקת כליות דורשת תזונה מיוחדת.
אסורים מאכלים שיש בהם נתרן (מלח), זרחן ואשלגן (מצוי בפירות וירקות) כך שמיני המזונות מאד מוגבלים.
יש הגבלה בשתייה. והדבר קשה במיוחד בימי הקיץ הלוהטים".
בני משפחתו של שמעון נושאים גם הם בקשיי מחלתו. לא מדובר בפצע פרטי, בהצטננות ואפילו לא בדלקת ריאות. המחלה הזו 'משתלטת' על סדר היום של כל בני הבית.
שמעון: "מצבי הבריאותי משפיע על כל בני הבית. מאיש בריא וחזק פיזית ונפשית הפכתי להיות אדם חלש, תלוי רבות בעזרת בני משפחתי, מאיש עבודה, הפכתי להיות נתמך ביטוח לאומי.
שום משבר שחוויתי בחיי לא גרם לי לחוסר אונים כפי שאני היום.
מכל משבר קמתי מיד על רגליי והמשכתי הלאה.
אבל טיפולי הדיאליזה "שוברים" אותי פיזית ונפשית.
אני כל הזמן עייף וישן", מפרט שמעון את מצבו היום, ומוסיף "בסופו של דבר הבנתי שכדי לחזור ולו במעט לחיי הקודמים אני זקוק להשתלת כליה.
אשתי נרתמה מיד לעניין. עשתה את כל הבדיקות הנדרשות אך לצערי נתגלתה כלא מתאימה לתרומה.
לילדיי אין אפשרות לתרום בשל הקריטריונים הנדרשים.
אחיי גם הם עם בעיות רפואיות המונעות מהם את האפשרות לתרום כך שנאלצתי להיחשף ולבקש את עזרת הציבור במציאת תורם אלטרואיסט.
אני רשום ב'מתנת חיים' אבל ההמתנה ארוכה.
הזמן הוא קריטי מאד מבחינתי.
חייב להשיג תרומה בזמן הקרוב ביותר.
תודה לכל האנשים שמביעים התעניינות, דאגה ואכפתיות".
סיפורו של שמעון יכול חלילה ליפול על כל אחד מקבוצות הסיכון. רולטת החיים יכולה להיעצר גם על מי שחיים את חייהם על מי מנוחות, כך שתשוקתו של שמעון, רעייתו סמדר וילדיהם להעניק סיכוי לחיים אחרים לאב המשפחה הוא יותר מאשר השתתפות בכאב. הסיפור הזה חייב להיחשף באופן שאם יש מישהו הרוצה לתרום כליה ולהציל נפש, משפחה בישראל, זו ההזדמנות, זו הכתובת.
מוכרים סיפוריהם של רבים, גם בקריית שמונה והאזור, שבתרומתם הדליקו את האור בעיני משפחה שלמה.
שמעון 'יצא לאור', שמעון ורעייתו הבינו שחייבים לחשוף את סיפורו של אבי המשפחה, אולי-אולי ימצא מישהו שהסיפור יגע לליבו ויביא לתרומת כליה, כליה שהיא חיים חדשים לשמעון, ולא רק לו.
