היום ה-13 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

ד"ש מרש"י

הפעם הראשונה שהתוועדתי לדיצה, הייתה לפני מספר שנים כאשר לקחה על עצמה משימה שמעטים מעזים להתקרב אליה. מסע התרמה עם כוכבי זמר ובדרנים למען שני חולים בני העיר, שלצערנו לא שרדו.

היא ניגשה למשימה בתערובת של תמימות, אמונה ודבקות במטרה. תמימות, בגלל שהיא לא תארה לעצמה שלא כל מי שתפנה אליו ינהג כמותה וישתף פעולה למען המטרה הנעלה. אמונה, הלהט אותו הפגינה יצר רושם שמה שמעניין את דיצה זה הצלת חייהם של שני חולים, ומלבד זה אין דבר אחר בעולם. דבקות, על אף המכשולים, והיו כאלה לא מעטים, דיצה לא הרפתה, טלפנה, דיברה ושכנעה את כל מי שהיה מוכן או לא מוכן לשמוע על המבצע. המבצע מבחינתה הוכתר בהצלחה, למרות שהיא חוותה כוויות כואבות, גם בכיסה.

..לפני כשנה שבתי ונתקלתי בה, הפעם מעוטרת בתואר עו"ד. חלפו עוד מספר חודשים ונודע לי שדיצה גוטמן מעוטרת בעוד תואר, גדול מהראשון. היא נצר לשושלת רש"י רבי שלמה יצחקי, (כן, ההוא משעורי התנ"ך).

אותי, הידיעה הזו ריתקה והקסימה. 'מישהי שקשורה לרש"י חייה כאן בינינו?!' זה נראה לי סיפור מיוחד.

 

 

 

ילדות, בגרות, לימודים וחלומות

– ספרי מעט על דיצה היכן נולדה, היכן למדה, חוויות מיוחדות מהילדות ומהבגרות.

נולדתי בטבריה, עברנו להתגורר בקריית שמונה כשהייתי תינוקת בת כשנה. חלק גדול ממשפחתי מתגורר בקריית שמונה. אני זוכרת מילדותי המוקדמת, את משחקי הילדים בשכונת אשכול. אהבתי לגור שם. היו המון ילדים ואנשים טובים בשכונה. אחרי שאחותי חן נולדה, עברנו ליהודה הלוי. למדתי בביה"ס קורצ'אק, בי"ס מיוחד. שם השפיעו עליי שלומית הראל שהייתה מורה ומחנכת בכיתתי ושושנה שמר ז"ל שהייתה גם מורתי וגם מנהלת ביה"ס.   מורים שהם מורים לחיים. רוב החברות הקרובות שלי הן חברות הילדות מקורצ'אק.

 

– ובדנציגר?

למדתי במגמת אלקטרוניקה, ובכיתה יא' עברתי לתיכון 'הכפר הירוק' שברמת השרון. למדתי במגמת עיצוב אופנה. חשבתי שיהיה קל, כי בסך הכל עליי לצייר קצת… לא כך היה. המגמה הייתה תובענית ולא די היה בכישרון ציור.

 

– הזיכרונות שלי מהפנימייה מעורבים…

שנאתי את חיי הפנימייה, את המסגרת הכובלת, אבל פרחתי בבית הספר.

אהבתי את המורים שלי. הייתה תקופה שקצת רזיתי, לא משהו רציני, ואחת המורות שלי שכנראה חששה לשלומי, הייתה מתיישבת ליידי בהפסקות וכאילו כבדרך אגב חולקת עמי חצי תפוז או פרי אחר. היא רצתה לוודא שאני אוכלת. הבנתי את זה ואכלתי כדי להרגיע אותה.

 

– ואי אפשר בלי צה"ל…

בצבא שירתי ב'מדור מערכות מחשבים' בבסיס מש"א בתל השומר. תפקידי היה אחראית משמרת M.F, מחשב מרכזי, המגבה את כל הפעילות והנתונים של צה"ל.

 

– בלימודים התרכזת בשתי ציפורים, האומנם?

השירות הצבאי שלי קוצר בשלושה שבועות עקב הרשמה ללימודים אקדמיים. למדתי מנהל עסקים עם התמחות במימון ב'מרכז הבינתחומי הרצליה' ולאחר מכן לימודי משפטים ב'שערי משפט' במסלול מיוחד לאקדמאים.

 

דיצה אפופה בהילה השמורה לכאלה שתמיד אתה יודע שיש להם עוד משהו לומר, והם לא אמרו. נעימת שיחה ומגלה תחומי התעניינות רבים, לא רק בתחום המשפט.

הרצון שלה לעזור לא יודע גבול, וכאשר מדובר בלעזור, היא קודם אומרת 'כן' ואחר-כך בודקת, אולי.

 

– דיצה הבוגרת, זו היודעת, או חושבת שיודעת מה היא רוצה. החלומות של אז התגשמו?

לא באמת היו לי חלומות, אלא יותר פנטזיות. הייתי ילדה מאד חולמנית עם עולם משלה. לא אמרתי לעצמי "זה היעד ואליו אני מכוונת", אפשרתי לחיים להוביל אותי. כשהייתי ילדה חלמתי לפעמים להיות סַפָּרית ולפעמים להיות עורכת דין, כמובן לא מתוך הפנמה או הבנה של מה זה בעצם "סָפָּר" או מה זה "עורך דין".

הפעם הראשונה שבאמת סימנתי יעד ואמרתי לעצמי "זה! את זה אני רוצה!" היא במהלך לימודי משפטים.

שלושה ימים לפני תחילת הלימודים, נרשמתי ללימודי המשפטים, ורק בשנה ג', שנה אחרונה ללימודים, כשהגענו לקורסים 'דיני ראיות' ו'סדר דין פלילי', הבנתי את המקום שלי בעולם הזה, סנגוריה, אומרת דיצה על לימודיה.

 

דיצה, עלולה להטעות במראה שלה. מאוד מאופקת, בעלת מבט חודר הנוטה להיות אוזן קשבת יותר מאשר פה מדבר.

 

ההכרות שלנו מחזירה אותי מספר שנים אחורה, לימים שעזרת בהתנדבות להצלת חיים. מאיפה זה, הרצון לעזור לאחרים?

אני חושבת שזה שילוב של בית, סביבה חברתית, חוויות חיים ואופי. כלומר, כנראה, שחלק מזה נרכש וחלק הוא מולד.

אבא שלי, דוד לנקרי, שגידל אותי מגיל שנה, הוא האיש הטהור ביותר עלי אדמות. סבתא שלי ז"ל מצד אמא הייתה מכנה אנשים כמותו "לב לבן". ספגתי ממנו רבות, הן מתוך התבוננות בו והן בשל כל מה שהעניק ומעניק לי ולמשפחה בכלל.

אמא שלי, ניקול, היא אדם מאד צנוע, מאד רגיש. אדם שיותר עושה ופחות מדבר. היא עזרה לאנשים רבים בעתות צרה לאורך השנים, בשקט ובצנעה. ילדים קולטים. זה חודר אליך ומעצב את דרך החיים שלך בבגרותך.

ב"ה זכיתי במשפחה מורחבת עם אנשים מאד טובים ששימשו לי דוגמא. למשל דודה פנינה מהרצליה שלקחה חלק נכבד בחיים שלי עת הייתי תלמידה ב'כפר הירוק' ולאחר מכן סטודנטית בהרצליה, דודה סוזן אקוקה ז"ל שהייתה לי כמו סבתא וגוננה עליי כלביאה, סבתא סימי לנקרי ז"ל שהייתה אישה מאד צנועה ושקטה עם המון שמחת חיים, וכמובן דודה סעדה מלכה שתזכה לחיים ארוכים וטובים, אישה מיוחדת שכל כולה נתינה. 

מבחינת הסביבה החברתית, ב"ה, תודה לאל, כל חיי נתקלתי באנשים טובים שהעניקו לי (ולאחרים) רבות מעצמם, החל ממורים בבתי הספר ועד למשפחות של חברותיי. שולה אברג'ל ז"ל, אמא של חברתי כרמית, שהייתה צדקת במלוא מובן המילה, וכמובן פלורי לוי, אימה של חברתי אמלי, העניקו לי כל כך הרבה. קשה להסביר במילים ולתאר עד כמה. וזו אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה לשם אהבה.

 

 

צדק צדק תרדפי

– היכן התגבשה תפיסת העולם שלך, שבהמשך הביאה אותך ללימודי משפטים ועריכת דין כסנגורית?

תפיסת העולם שלי, היא חתירה אחר צדק ואמת, אחר "תיקונים" ושיקום במקום בו ניתן לשקם, התגבשה במהלך שהותי ב'כפר הירוק'.

ביום הראשון שלי ב'כפר הירוק', המדריך כינס "ישיבת קבוצה", שזו ישיבה בה נוכחים כל הנערים והנערות המשתייכים לאותה קבוצת מגורים, כ-שבעים חבר'ה, והוא ביקש מאיתנו להעביר לו בפתקים ארבעה שמות של אנשים שאיתם אנחנו רוצים להיות בחדר. כיוון שכארבעים אחוזים מהחבר'ה היו ילדי נעל"ה, חבר'ה מברית המועצות שהגיעו לארץ ללא הוריהם, המדריך ביקש שבכל חדר יהיו שני צברים ושני ילדי נעל"ה (אגב, עד היום אני זוכרת מילים לשירי רוק רוסיים שהשמיעו הבנות בחדרי).

אחת הבנות הגישה פתק ובו שמותיהן של ארבע צבריות. המדריך צרח עליה וקילל אותה ליד כל הקבוצה. זה היה היום הראשון שלי שם. לא הכרתי אף אחד. הייתי בת 16. קמתי ונזפתי בו. הוא העיף אותי החוצה ולאחר מכן ערך לי "שיחה". לא קיבלתי את ההסברים שלו. לא מצאתי שום הצדקה לכך שהוא השפיל נערה ברבים. יכול היה לומר לה לתקן את הבקשה שלה וזהו. בסוף השנה הוא עזב וערך שיחות פרטניות עם כל אחד ואחד מילדי הקבוצה. אמרתי לו שטוב שהוא עוזב. שהוא לא ראוי לחנך ולהדריך נערים, שהוא בריון, ואיחלתי לו הצלחה בהמשך דרכו. אחריו הגיע מדריך מדהים, אבי שטיין, שמינה אותי, בעקבות בחירות פנימיות של הקבוצה, לשמש "יו"ר קבוצה". וכך, במהלך כיתה י"ב הפכתי לסוג של שופטת בכל עניין שהיה קשור בהפרעות התנהגות או הידרדרות בלימודים של מי מילדי הקבוצה. ממדיניות של ענישה, שהייתה בכיתה י"א עם המדריך הקודם, יצרנו יחד, המדריך החדש ואני, מדיניות של טיפול ושיקום והחבר'ה בקבוצה באמת הוכיחו את עצמם.

 

– את מזדעזעת מהענישה ואצל ה'תיקון' ראוי שיהיה בחינוך דווקא, האומנם?

ההפנמה של דיני הראיות וסדר הדין הפלילי זעזעה אותי. שלחתי בזמנו קורות חיים לעו"ד יאיר גולן מירושלים, הנחשב לאחד הסנגורים הבכירים והמבוקשים בישראל, ותוך ימים ספורים הוא קיבל אותי לעבודה במשרדו. יאיר הוא עו"ד עם קווים אדומים, שאינו מוכן לקבל כל תיק בעבור בצע כסף ועושה עבודתו מתוך תחושת שליחות אמיתית. היה לי קל ונוח להתחבר לעבודה במשרד כזה, כיוון שלא הצטרכתי להתמודד עם דילמות פנימיות ביחס לעבודתי על התיקים שקיבלתי.

 

– יש לך דוגמא למקרה כזה?

היה מקרה בו המשרד עבד על תיק צווארון לבן מאד גדול בו יוחסו למשפחה של חרדים עבירות מרמה חמורות. לפי כתב האישום, בני המשפחה הקימו כולל פיקטיבי, זייפו תעודות זהות וכדומה, ובדרך זו גנבו מהמדינה עשרות מיליוני שקלים. סירבתי לעבוד על התיק הזה. לטעמי, זה ניצול לרעה של נכסי ציבור וגרוע מכך, ביזוי של הדת. ביזוי הדת זה מה שהכה בי. אני אדם מאד מאמין. לא רציתי לעזור להם. התיק נשאר במשרד אבל אני לא עבדתי עליו.

במקרה אחר נתבקשתי להכין ערעור לביהמ"ש העליון בתיק בו אדם הורשע בניסיון לאינוס קטינה. לאחר קריאת התיק וניתוחו הגעתי למסקנה שאותו אדם ביצע את העבירה שהוא הורשע בה ואמרתי ליאיר שבעיניי זה ערעור סרק ולא אהיה מוכנה לעבוד על התיק הזה. יאיר קרא לו והחזיר את התיק, ויתר על הכסף, סרב לייצג.

 

– מה מנחה אותך בלקיחת תיק?

אני מחזיקה בדעה שכל אדם ראוי להגנה טובה בעת הליך משפטי פלילי. אם אני מרגישה שאני לא מאתיים אחוז מחויבת לתיק וללקוח, עדיף לטובת הלקוח שמישהו אחר, שחש מחויב יותר, ייצג אותו. אני חושבת שזו אחריותי המוסרית והמקצועית להיות כנה עם עצמי ועם הלקוח ביחס לניהול התיק שלו. בנוסף, הדרך הזו מביאה אותי למצב שבו בכל תיק ותיק שאני לוקחת אני ממש יוצאת למלחמה על הלקוח. כשאתה מאמין בתיק, מאמין בלקוח, אתה יוצר לעצמך כעורך דין סביבת עבודה קלה יותר מבחינה מצפונית, ללא דילמות, ועם הגשמה של הערכים ותפיסת העולם שלך.

 

 

הקשר שלי לרש"י

נעבור ברשותך לעניין אחר לגמרי. הייחוס המשפחתי שלך מצד אביך. את נצר לרש"י (רבי שלמה יצחקי), פרטי מעט.

אכן מצד אבי הביולוגי, וליתר דיוק מצד אביו, יש קשר ישיר לרש"י, עובר בקו ישר. המשפחה שלו היא משפחה חרדית שמעבירה מדור לדור את אילן היוחסין של המשפחה. יש עניין אצל החרדים לייחוס משפחתי ולכן הם שומרים ומתעדים כל דור ודור.

 

– אם כך, אז סליחה על השאלה הבנאלית, איך זה להיות מצאצאיו של אחד מענקי היהדות?

לא חשבתי על זה מעולם. אני הבת של ניקול ודוד לנקרי הענקיים, זה מספיק לי.

 

אגב, האם יש דמויות ציבוריות או תורניות המוכרות לנו מהמשפחה?

לגבי דמויות תורניות, יש הרבה, אבל אני לא באמת יודעת מי מהן מוכרת כיוון שאני לא חייה בעולם החרדי. בשושלת של רש"י ועד הדור הנוכחי ישנן דמויות ציבוריות בכל דור. כשאנשים חרדים מסתכלים על אילן היוחסין הם מתרגשים מאד ומתחילים לומר לי "ואוו, זה וזה חזק!" ומציינים שמות, אבל באמת שאין לי מושג. צריך לשאול את המבוגרים…

 

אני כן יכולה לספר על דמויות ציבוריות במשפחתי, ישנן כמה בארץ ובעולם: ד"ר מרק אליאני, אח של אמא, היה יועץ לתובע הכללי הראשי של קנדה שנים רבות והושאל לאו"ם לפרויקט בינלאומי למען המלחמה בסמים. דודתי, פנינה אליאני שוּרוּק, היא משוררת מאד מוערכת וחברה באיגוד הסופרים והמשוררים בישראל. מצד משפחת גוטמן, דודי, עו"ד בועז גוטמן, סנ"צ בדימוס ביאח"ה, בעל שם עולמי בתחומו בחקירות פשעי מחשב, כיום הוא סנגור. עו"ד שלף, היועמ"ש לחיל האוויר לשעבר, גם הוא פרש ומשמש סנגור כיום. עו"ד סמואל כהן, שופט בדימוס בבית המשפט העליון בניו-יורק, ארצות הברית, כיום בעל משרד עו"ד בניו יורק. יש חברת מועצה בבאזל שוויץ, יש משפחה גדולה מאד בהנהגה במונטריאול, יש קרובת משפחה שהיא שרה בישראל וקרוב נוסף שהוא חבר מועצה בעיר גדולה במרכז, ועוד.

 

 

קריית שמונה – האהבה ניצחה

– נעבור ברשותך לבית שלנו, קריית שמונה. מה זה בשבילך קריית שמונה?

זו שאלה המעמידה את דיצה בפני סערת רגשות ביחסה לקריית שמונה. אהבה שנאה.

אבל, כמו תמיד, בסופו של דבר דיצה מתפייסת, משלימה והטוב שבה גובר על הרוע שבא מבחוץ.

דיצה: "קריית שמונה זה המקום בו נמצא הלב.

עזבתי את העיר בגיל שש עשרה, כך שהתפיסה שלי את העיר נותרה מאותה נקודת המבט של ילדה או נערה, עיר שהיא כפר, שכל כולה טוב, חסד, שיתוף, אחווה.

לפני חמש שנים עברתי סוג של משבר ביחס לאופן שבו תפסתי את העיר. כשעבדנו על מופע ההתרמה דאז, נתקלתי בלא מעט אנשים שסירבו לעזור. זה גרם לי לשבר. לא האמנתי שזה יכול להיות. איך יתכן שבן אדם גוסס ומבקש סיוע ואנשים שמכירים אותו אומרים לו 'לא'. במהלך השנה שלאחר מופע ההתרמה הגעתי לעיר לביקור אולי פעמיים-שלוש, לא יכולתי להיכנס לעיר. הרגשתי כאילו חייתי במשך כל השנים הללו בשקר.

אחר כך התפכחתי. הבנתי שטעיתי. קריית שמונה זה כן בית, זה כן כפר, זה כן שיתוף, חסד ואחווה. הסיבה לכך שחלק מהאנשים אליהם פנינו לעזרה לא עזרו היא פשוט שאין ביכולתם לעזור. היום אני מבינה זאת. אז לא הבנתי. שפטתי אותם לחומרא וטעיתי בכך. היום אני מבינה ומודעת לכך שכל אדם עוזר ותורם לסביבתו כפי יכולתו. יש מי שיתרום לזולת אהבה, יש מי שיתרום מזמנו ויש מי שתרומתו תתבטא בכסף. כל אחד כפי מסוגלותו הנפשית, הרגשית והכלכלית, וכל תרומה היא מבורכת.

ויתרתי על לא מעט במישור האישי ובמישור המקצועי על מנת לשוב לקריית שמונה. אני מרגישה סוג של שלווה ונחת רק מעצם היותי כאן. זה שווה מבחינתי הכל".

 

– היכן את רואה את עצמך בעוד עשר שנים, בתחום האישי ובתחום המקצועי?

בתחום האישי אני מקווה לבית קטן, חצר ירוקה, עצי הדר, כיסא נדנדה ושני קטנטנים שיהיו ילדים של אהבה. אני מאמינה באהבה.

בתחום המקצועי אני רואה את עצמי ממשיכה בסנגוריה. זה התיקון שלי בעולם הזה.

 

עו"ד דיצה גוטמן, חותמת את הראיון בדבר הכי לא צפוי מפיה של עורכת דין. "זה התיקון שלי בעולם הזה", היא אומרת, וזו עוד הוכחה שהייחוס שלה לרש"י הרבה יותר גדול וחזק מאשר איזושהי אפיזודה או גימיק.

מסתבר, שגנים טובים יודעים למצוא את דרכם במהלך הדורות, גם אם מדובר בניצוץ אחד בלבד.

 

"חמישה דברים שלא ידעתם על דיצה"

 

1.  המאכל האהוב עליי ביותר זה קובה, אבל מעולם לא הכנתי בעצמי.

2.  מכורה למים. כל מה שקשור במים, ים, כנרת, נחלים, בריכה. זה נותן תחושת רוגע ונחת.

3.  כבישים מפחידים אותי.

4.  חלום חיי הוא שחברות הילדות שלי ישובו לקריית שמונה ונבנה בתינו בשכנות.

5.  אני חולמת בלילה על תיקים שאני עובדת עליהם. חולמת שאני טוענת בפני בית המשפט, מתעוררת בבהלה ומייד רושמת באייפון הברקה שחלמתי עליה כדי שלא אשכח.

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad