כשבקשתי מרוז את המייל שלה לקבל תמונה שלה ביחד עם חנן ז"ל, הבחנתי כי האותיות מתחילות במילה ביבי. "ככה הוא קרא לי, הייתי התינוקת שלו, הוא היה מעיר אותי בבוקר עם צלצול הטלפון והוא זה שהיה מרדים אותי בלילה, הייתי סוג של מלכה, הוא היה מרים אותי על כפיים". אמרה רוז וקולה סדוק וחנוק מדמעות.
"ואני לא יודעת מה לעשות, חנן היה הכול בשבילי. אין לי חשק לחיות ומאיפה אני אאסוף כוח לטפל בילדנו האהובים".
יום אחרי שהסתיימה ה'שבעה' עדין מתקשה רוז לעכל את האובדן מהאיש שהיה כל עולמה. הם הכירו בפאב בקיבוץ משגב עם. הוא בן אמצעי לאביבה ויעקוב אוחיון, חנן היה "ילד של אמא, ילד שדאג לכולנו והחיוך מעולם לא מש מפניו". אמרה לי אמו אביבה. "גם אחרי שהוא עזב את קריית שמונה, כל יום הוא הקפיד להתקשר ולדרוש בשלומי, הוא היה כל כך רגיש שרק לפי הקול שלי הוא ידע אייך אני מרגישה, אם אני עצובה או רע לי וקשה לי. ואני תמיד הקפדתי שהוא לא ירגיש שאני עצובה".
כשחנן ורוז נפגשו בפאב שבמשגב היא בדיוק עזבה את אילת והגיעה להשלים בגרויות במכללת תל-חי. הוא עבד אז במחלקת התאורה שבהום סנטר. מהרגע שהצטלבו מבטיהם ניצתה בניהם האהבה. אבל הנשיקה הראשונה הייתה כמה שבועות אחר-כך ב"שוקו-בר". הם ישבו יחד בבר "והברמן שלומי הוא חבר טוב של שנינו. ביקשתי שיעביר לו פתק". בפתק שפתח חנן היה כתוב: "חוה פיתתה את אדם בתפוח, מעניין איך אני אוכל לפתות אותך".
חנן התקרב ונישק לשפתיה. ומאותו רגע החל רומן וסיפור של אהבה "כמו שיש רק בסרטים". אחרי תקופה קצרה של חיים משותפים במעונות הסטודנטים, הם החליטו לצאת לנופש לאילת. החופשה החלומית עשתה משהו לחנן כי מיד אחר-כך הוא בישר לאהובתו. "לצפון אנחנו חוזרים רק להתחתן".
"כזה היה חנן איש שמחליט ומיד מבצע" אמרה לי רוז. "ולי היה ברור כבר אז שאלך אחריו לאן שיאמר. כשהוא בישר לי בוקר אחד כי הגיע הזמן ועולים לקריית- שמונה, לא הייתה מאושרת ממני בעולם".
הם נישאו בגני הלוטוס שבטבריה. אחרי החתונה הם גרו זמן מה בקריית שמונה, כשהוא התקבל לעבוד בשב"ס, היא כבר הייתה בחודשי הריון מתקדמים. זה רק היה טבעי שהיא תחזור אל בית הוריה שבנצרת עילית לעבור את תקופת ההיריון והלידה, לצד משפחתה האוהבת.
כשנולד בנם הבכור שגב, חנן היה שם בלידה. מאותו רגע הוא הפך לאב גאה שמתמסר לבנו עד כלות. כשנולדה כרמל, 4.5
היה חנן אבא לדוגמא. "אין אבות כאלה, הוא היה קשור ומחובר לילדים ונתן להם את הנשמה". אמרה לי רוז.
הם קיבלו בית בנצרת עילית מהוריה של רוז וריפדו את הקן החם שלהם בהרבה אהבה ורוך. ביום השריפה רוז קבלה מחנן שיחת טלפון, היום מתברר שזאת הייתה השיחה האחרונה.
"הוא אמר לי שהוא לא יגיע הביתה כפי שתכננו. הוא סיפר שהוא יוצא לחלץ אנשים מכלא דמון. הטרגי הוא שאני עובדת מול שירותי הכבאות בחברה שנותנת יעוץ בבטיחות.
התאכזבתי מאד כי תכננתי לשנינו באותו היום בילוי משותף. לפני שהוא ניתק את הטלפון הוא אמר לי, תשמרי על עצמך ועל הילדים. כאילו הוא נפרד מאיתנו".
רוז יצאה לעשות קניות, היא לא חשה בשום סכנה. גם אביבה אמו לא חשה שמשהו רע עומד לקרות. "הייתי בבית מול הטלוויזיה, וראיתי את התמונות של הכרמל הבוער". אמרה לי אביבה" חשבתי על כל המשפחות שיקיריהן נהרגו וכמה שהם מסכנים. כשהתקשרתי אליו והוא לא היה זמין, ידעתי שנשרפתי".
כשרוז הייתה בעיצומן של הקניות הנייד שלה לא פסק מלצלצל. מעברו השני של הקו היו חברים שתהו אם היא ראתה מה קורה בשריפה. "כשהתקשרתי לחנן והוא לא היה זמין, רצתי לבית הורי וכבר לא היה צריך להגיד כלום. כל המשפחה שלי יצאנו בכמה רכבים לעבר בתי החולים בחיפה. אז גם הבנתי שאיבדתי את הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים".
חנן נטמן בבית העלמין שבנצרת עילית. המשפחה האבלה ישבה שבעה בביתה של רוז. "הקבר, זה הדבר היחיד שנותר לילדי מאביהם. הם רוצים אותו, לדבר אליו. הם שואלים כל הזמן מתי נלך לבית החדש של אבא ואני לא יודעת מה לענות עליהם.
לא יודעת איך לאסוף את עצמי…".
יהי זכרו ברוך
