היום ה-13 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

האור של פלח

 בבוקר של יום שישי צלצל הנייד שלי ומעברו השני של הקו שמעתי קול נרגש קמעה: "אני מבקשת להזמין אותך אלינו לבית הספר, אתה מוכרח לראות את בית הקפה שפתחנו כאן".

זו הייתה אנט פרץ אחת מהסייעות שעובדות שם.

מאז שקטיושה פגעה בבית הספר במלחמת לבנון השנייה, לא ביקרתי ב"רננים". יש בי אהבה גדולה לאנשים בעלי הצרכים המיוחדים, הרגשתי שהנה נקרתה בדרכי הזדמנות טובה לשוב ולראות מקרוב מה השתנה שם מאז שבית הספר נבנה מחדש.

ואכן, השינוי ניכר בכל פינה ופינה. הכיתות המרווחות, הגינון שעוטף את כל המתחם מסביב. דבר אחד לא השתנה, הילדים החמים והמחבקים, ילדים משוחררים מעכבות וממנגנוני הגנה.

כבר בשער בית הספר במקום שבו יושב בבר השומר פגשתי בילד כבן 12 שעל שני אוזניו מונחים שני מכשירי שמיעה גדולים. הוא לא יכול  היה לדבר, אבל זה לא מנע מבעדו לרוץ שוב ושוב סביב השומר ובתנועות ידיים נלהבות לשחק איתו במחבואים, ובכל פעם מחדש לרוץ אל זרועותיו הפתוחות לחבק אותו, ולהתרפק עליו באהבה גלויה.

שם, גם פגשתי לראשונה את אור פלח תלמידה בכיתה י"א.

אור, חייכנית ולבבית ישבה ליד הקופה בחנות שבה מוכרים התלמידים את עבודות הקרמיקה והנגרות שהם מכינים.

בצמוד לחנות פתחו התלמידים בית קפה, "מקום טוב". יוזמה של תמר בירליך מורה בבית הספר. ראיתי כיצד הם מקבלים את התושבים שהגיעו, אוחזים בידיהם מגשים עם עוגות וקפה, את הכול הם מוכרים במחיר סמלי. זה חלק מתפיסה חינוכית רחבה לערב אותם ככל שניתן בחיי הקהילה. בין המבקרים שהגיעו לקפה, ישב גם ראש העיר הרב ניסים מלכה שבעקבות ביקור של התלמידים בלשכתו, החליט להגיע באופן קבוע לבית הקפה בימי שישי.

ישבתי עם אור שעה ארוכה, היא סיפרה לי עד כמה היא מאושרת בבית הספר, על הפרויקט של האקדמיה למלונאות שבו היא משתתפת, על חברותה במועצת התלמידים. כשהיא סיפרה לי על המורים והשקעתם, חשתי שבבית הספר "רננים"

שאותו מנהלת כעת אורנה קונקול, הצוות החינוכי בהנהלתה

ראוי לכול פרגון. הפגישה ההיא הובילה אותי אל קיבוץ הגושרים, לביתה של אמה של אור לעופרה פלח.

 

גם לי הייתה סטיגמה

עד כיתה ה' למדה אור מקיבוץ "הגושרים" בבית ספר כפר-בלום בכיתה מיוחדת.

"היה לי קשה עם הסטיגמה שבתי תלמד בבית-ספר "רננים" אומרת עופרה. "אבל היום אני מבינה שהייתי שבוייה בדעה קדומה, מאז שאור בבית הספר היא פורחת, היא הגיעה להישגים מדהימים בכל המובנים, עצמאות, ביטחון עצמי. אין לי ספק שכל זה בזכות הצוות המדהים של בית הספר".

עופרה אלמנתו של דני פלח ז"ל, הייתה מעדיפה שלא להתראיין. היא אישה יפה ומופנמת שמבקשת לשמור על חייה הפרטיים הרחק מאור הזרקורים. אבל למען אור היא מתרצה לבסוף ומשתפת אותי בזיכרונות. דני ועופרה הכירו בגרעין הנח"ל שהגיע לקיבוץ הגושרים. דני שסיים את לימודיו במכללת תל-חי בחוג התקשורת, השתלב מהר כצלם בחברת "טופליין" יחד עם האחים אפריאט. "אבא שלי היה האבא הכי טוב בעולם" אומרת אור "הוא אהב אותי ודאג לי כל הזמן. הוא תמיד לקח אותי איתו. רק כשהיו קטיושות הוא היה ממהר".

דני היה איש תקשורת על כל המשתמע מכך. הוא היה איש חם ולבבי, גבר כריזמטי, כל מי שהכיר אותו הלך שבי אחריו. אחרי טוב ליבו ורגישותו. בני הגרעין שתמיד היו בשבילו כמשפחה חמה ומלוכדת, החברים שלו והיו לו רבים, אהבו את שמחת החיים שלו, הם לא עזבו אותו גם ברגעיו האחרונים.

לפני כ-10 שנים כשהוא רק בן ארבעים בעקבות חיידק אלים חלה דני, ולאחר 3 חודשיים הוא נפטר בביתו בקיבוץ הגושרים.

מרגע גילוי המחלה ועד מותו הוא שהה בבית. עופרה התאימה חדר במיוחד בשבילו. "חודש לפני מותו, כשהוא כבר היה ממש חולה, רזה ודועך הייתה לי יום הולדת" נזכרת עופרה. "דני שכבר היה מרותק לכיסא גלגלים, התקשר לשלומי חברו הטוב והתעקש שייקח אותו לחנות תכשיטים. כשחזרתי הביתה מצאתי ארוחת ערב שהוא הכין ושרשרת מתנה. זה דני, עד יומו האחרון התנהג כך".

בתקופה שעבדתי כרכז נעורים בקיבוץ "הגושרים" זכיתי גם אני להתוודע לדני. אני זוכר את החיוך שתמיד היה נסוך על פניו, גבר שמאיר פנים לכל עובר ושב. נכון להושיט עזרה לכל מי שצריך.

בתקופה שהתגלתה המחלה עבד דני בניהול מסעדת הגוש בהגושרים. תמיד מוקף בחברים, פעלתן ולא נח לרגע.

כמה ימים לפני שהוא נפטר, הוא ביקש ממשה תמיר חברו הקרוב להביא מצלמה. הוא ביקש להזמין את כל החברים, למרות שהוא לא אמר את המילה פרידה היה ברור שהוא ניפרד. הוא בירך והודה לכל החברים שלו שדאגו לו ולא עזבו אותו לאורך כל הדרך. הם היו שם מרגע גילוי המחלה ועד יום מותו. החברים התקשו שלא להזיל דמעה.

 

אבא היה גאה בי

אור כאמור היא הבת הצעירה במשפחת פלח, יש לה 2 אחים ניס הבן הבכור ורז שהלכה בעקבות אביה ועבדה עד לא מזמן כמפיקה בחדשות האזוריות.

"אבא שלי היה גאה בי אילו היה היום בחיים" אומרת אור

בכנות נוגעת ללב. ויש לה סיבה טובה לחוש כך. אור נבחרה לאחת מאלו שמשתתפות בפרויקט האקדמיה למלונאות וסיעוד לאוכלוסיות מיוחדות. את הרעיון יזמה ומרכזת רמה מלכין מחנכת מסורה בבית הספר. מדובר על פרויקט שמכשיר את התלמידים לעצמאות ומקנה להם כישורי חיים ותקשורת בינאישית. בכל יום שלישי מגיעה הקבוצה למתנ"ס תקוותנו ליום שבו התלמידים נפגשים עם מרצים מתחום המלונאות, שפים ועורכי דין. אגב, כל המרצים מגיעים בהתנדבות, ויתרה מכך, ביום נוסף משתלמים התלמידים בעבודה מעשית במטבח של קיבוץ הגושרים, בית הקשיש בקריית שמונה, מלון הצפון, קפה ארומה, מלון רימונים בצפת וגם בבית הארחה הגושרים.

הקשר שנרקם בין המרצים לבין התלמידים מעורר השתאות ופליאה. "אין לי מילים להודות לכל השותפים בפרויקט" אומרת רמה "בהתחלה הייתה רתיעה, אבל זה רק כי לא מכירים. אני תמיד אומרת, תשתמשו בנו כמנוף לצמיחה, כי מגיע להם".

הפרויקט שיזמה מלכין הינו פרויקט ראשוני בארץ לאוכלוסיות מיוחדות והם כבר זכו בפרס של הקרן ליזמות חינוכית מטעם משרד החינוך. בסוף הקורס מקבלים התלמידים תעודה של עוזר טבח כהכנה לחיים.

הצוות החינוכי ב"רננים" עוטף את החניכים בהמון חום ואהבה.

דוגמא קטנה לכך הוא הסיפור של אודי סוסן המורה לחינוך גופני. הוא מלווה 5 תלמידים בשבת לאצטדיון העירוני לצפות יחד בקבוצת הכדורגל של קריית-שמונה, הקבוצה האהובה עליהם.

הוא עושה זאת בהתנדבות מלאה. בשבת ביום היחידי החופשי שלו, הוא ממשיך להקדיש לתלמידיו האהובים.

"יש דברים שאולי אף פעם לא נהיה" אומרת אור לפני פרידה. "אנחנו לא יכולים להיות רופאים וגם לא יכולים לעשות רישיון נהיגה. אבל אנחנו יכולים לעבוד בבית סיעודי כטבחים".

אבל הכי אנחנו רוצים שיקבלו אותנו כשווים בין שווים".

ועם בקשה כזו, תגידו לי אתם, מי בינינו ה'מיוחד' אנחנו או הם?

 


 הלב איתם

 

יותר מ-36 שנים ניהלה באהבה ובמסירות דבורה שיינרט את בית- ספר רננים. למרות שהיא פרשה לגמלאות, השבוע שהתקשרתי אליה לספר לי על הכתבה, היא נשמעה נרגשת "אני אולי נמצאת רחוק, אבל הלב שלי ברננים ותמיד יהיה" היא אמרה.
013_329490007.jpg


 

לצד עבודתה כמנהלת רננים עבדה שיינרט גם כמפקחת, במשך 15 שנים, היא הובילה את קריית שמונה כמרכז לחינוך מיוחד. היחידה להתפתחות הילד, ניצ"ן, 3 גני ילדים לחינוך מיוחד נוספו ובכל בתי הספר הוקמו כיתות ללקוי למידה, כל אלו בשנים בהן שימשה כמפקחת.

דבורה עבדה מכול הנשמה, קשובה ורגישה לצורכי התלמידים.

במלחמת לבנון השניה טיל קטיושה פגע פגיעה ישירה בבית-הספר, כשהסתיימה המלחמה ושבו החניכים חזרה לבתיהם קיבלה דבורה שיחת טלפון מראש המועצה של מבואות חרמון בני בן-מובחר שהציע לקלוט את החניכים ולהעמיד לרשותם בית-ספר

חלופי ממוזג ומושקע. במשך 3 שנים למדו שם התלמידים וכאן המקום להודות לבן מובחר על רגישותו החברתית.

"אני מאושרת שהתלמידים והצוות זכו למבנה מפואר כעת ולא צריכים ללמוד בחצר האחורית. המחליפה שלי אורנה מובילה את בית הספר במקצועיות. אני גאה בכל התלמידים ולא מפסיקה להתגעגע". דברי שיינרט.

 

 


 

אולי יעניין אותך

Bottom ad