היום ה-12 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

הבן של אלברטו

לפני כמה ימים כשנכנסתי לדף הפייסבוק שלי, עלו לפתע גלריה של תמונות ישנות שאותן העלה איציק בונן. תמונות בשחור לבן מהסוג שלא ניתן למצוא היום כמותן. בתמונות שצולמו ביד אוהבת נראים ילדים ומבוגרים ונראה היה כאילו הזמן עצר מלכת. ברקע של התמונות שמרביתן צולמו בשיכון ד' ניתן להבחין כי מלבד הבתים הקטנים אין כמעט מאומה. לא עצים ולא גן משחקים, ויחד עם זאת האנשים שבתמונה נראים מאושרים ומלאי שמחה.

הלכתי בעקבות התמונות לחפש את בונן. באזור התעשייה מאחורי "תדמית" שוכן העסק שלו שאותו הקים כבר לפני שנים רבות. 'מי צילם את התמונות הללו?', שאלתי אותו בפתיחת שיחתנו "אבא שלי" הוא השיב "אבא שלי היה אומן וצייר. אתה יודע, אחד הדברים המיוחדים אצלו היה שהוא נהג גם לצלם את האנשים מידי פעם. כך שעל הקירות במספרה היית יכול לראות את ההשפעה של השנים על האנשים, מאופנת השיער המתולתל ועד הפאן וההחלקה".

אלברטו היה אחד מהספרים הראשונים של קריית-שמונה. את המספרה הראשונה שלו הוא פתח בשוק הדוכנים. כשאגד נבנה הוא רכש חנות במתחם ושם הוא עבד עד שיצא לפנסיה.

כילד קראנו לו בשכונה 'קלארק גייבל'. עם שפמו הדק והליכתו הזקופה הוא דמה מאד לכוכב הסרט הבלתי נשכח 'חלף עם הרוח'.

כמעט כולם עברו תחת ידיו מקטן ועד גדול. בין הלקוחות שהיו מגיעים מרחוק נמנה גם רפיק חלבי איש הטלוויזיה שאהב בעיקר את שיחות הפילוסופיה עם אלברטו.

אלברטו שכבר בטנג'יר הפעיל שתי מספרות היה אומן וצייר. עד היום תלויות בביתו תמונות שמן שהוא צייר. הלקוחות שלו ידעו שאצלו ניתן למצוא אוזן קשבת. חלק מהוותיקים שהסתפרו אצלו ידעו כי תמיד יש באמתחתו איזה בדיחה או הלצה, גבר חייכן שתמיד שמר על חוש הומור.  

אצלו זה היה מעבר לסתם תספורת. את הגברים הוא היה מגלח בתער וגם הייתה לו דרך מיוחדת לעסות את השיער. בעזרת מכונה מיוחדת מים חמים וקומפרסים הוא היה כמעט ומרדים את הלקוחות.

"הנרקומנים אהבו אותו אהבת נפש", מצחקק בונן, "הם היו מגיעים אליו מסטולים לגמרי. אבא היה איש שיחה שדיבר אל כולם בגובה העיניים. הם אהבו בעיקר את המאסז' שהוא היה עושה, לפני פרידה הם היו מנשקים לו את היד".

ממנו ירש בונן את האהבה לאומנות. הוא וכל יתר אחיו ואחיותיו. גם נכדיו ונכדותיו של אלברטו, כמעט כולם עוסקים באומנות ואוהבים לצייר בשעות הפנאי שלהם.

איציק בונן שהינו בוגר בית ספר לאומניות ב'מכון אבני' נסע להשתלם גם בחו"ל. במסגרת לימודיו הוא הגיע למקסיקו שם שהה קרוב לשבע שנים. משם המשיך לארה"ב לשנתיים נוספות. בחו"ל הוא הכיר את רעייתו הראשונה קרול. ירדן בנו מנישואיו הראשונים מתגורר כיום בארה"ב והוא ד"ר לפיזיקה. לאחר הגירושים הוא נישא בשנית בארה"ב לתמר ישראלית בעלות אזרחות אמריקאית. ממנה נולדו שני ילדיו קובי שעוזר לו כיום בעסק ומתכנן ללמוד בקרוב, ורלי שמטיילת באוסטרליה. לאחר גירושיו היה לו ברור כי המקום היחיד שברצונו לחיות הוא קריית-שמונה.

"אני לא יכול לשכוח את הילדות שלי, ויתרתי על הכול כדי לבנות את ביתי בקריית-שמונה", הוא אומר "אני גאה מאד בבני כיתתי. המחזור שלי הצמיח את האנשים הטובים והמוכשרים ביותר". והוא מונה רשימה חלקית בגאווה גדולה. "יוסי חימי, אריה נסטל, המיליארדר אבי אבוקסיס, עייש בן זקן שמתגורר בוונצאולה, הנרי טרכטר מנהל בנק דיסקונט ויוסי מלול מנהל לשעבר של בית ספר מגינים".

הקשר בין משפחת מלול ומשפחת בונן הינו קשר מיוחד. קיר דק הפריד ביניהם בשיכון ד'. כל מי שגדל איתנו אז בשכונה נפעם מהקשר ומיחסי השכנות והחברות הנפלאה ששרה בין שתי המשפחות. משפחת מלול שגידלה 11 בנים לגאווה, ולתפארת ומשפחת בונן שגידלו 6 ילדים גם הם גאווה ותפארת.

"אבא שלי הוא האח של סימי ז"ל אימם של משפחת מלול. הילדות שלנו שזורה עם משפחת מלול וזה קשר מדהים שנמשך שנים רבות" אומר בונן.

 

משפחה אחת

 

לפני כמה ימים נפטרה במפתיע שושנה ז"ל רעייתו של משה מלול. שושנה שהייתה אישה טובה ולבבית התגוררה בסמוך לבית של אמו של בונן רחל.

"אנו 3 משפחות שעלו מטנג'יר וקשורות מאד" מסביר לי בונן את השושלת המשפחתית. משפחת מלול ומשפחת בן אדיבה עלו לישראל בשנת 1955 ואנחנו עלינו שנה אח"כ בשנת 1956. הבת הבכורה של בן אדיבה מרסדס נשואה לבן הבכור של מלול ליאון".

אחרי מותה של שושנה ז"ל התכנסו הנכדים של שתי המשפחות וגם הם שלא הכירו את הווי השכונה ולא חוו את הילדות של שיכון ד' נתקפו נוסטלגיה וביקשו מבונן שיספר להם שוב על ילדותם.

"אתה מבין, הילדות ההיא הייתה בה תמימות שאיננה עוד" הוא אומר "הייתי בן שש כשעלינו לישראל. בהתחלה גרנו בפחונים, אח"כ בצריפים השבדים בשיכון מזרח. משם לרכבות ברחוב רנה קוטי עד שנת 1962. כשנבנו הבתים הראשונים בשיכון ד' עברנו לשם. ושם זה היה עולם ומלואו.

אני זוכר את הכדורגל ברחוב ששיחקנו, את בוזורגי (איציק) שהיה שחקן טוב וגר במעלה הרחוב, הוא היה  מגיע אלינו לשחק עם האחים מלול. את המעיין שזרם מטר מאיתנו, היינו שוחים מתקלחים, ולא היו מאושרים מאיתנו בעולם".

ישבתי איתו שעה ארוכה מביט כמהופנט בתמונות הישנות. מעטים היו האנשים שצילמו אז בכלל תמונות, מצלמה הייתה מצרך יקר. אותנו הילדים היו לוקחים אז בחגים לבושים במיטב מחלצותינו ל"פוטו נתן" ושם היו מושיבים אותנו על ארונית גבוהה ומצלמים.

"כל הכבוד ששמרת על התמונות הללו", אמרתי לבונן לפני פרידה "רוצה לראות משהו?", הוא חייך ומתוך המגירה שבמשרדו הוא הוציא את תמונת המחזור שלו מבית הספר היסודי מתבונן בחבריו מלפני חמישים שנה. תמונה ממוסגרת בלי טיפת אבק. a

אולי יעניין אותך

Bottom ad