ביום שמוטי התגרש, הוא נותר לבד עם שתי תינוקות. לירון הבכורה שהייתה פחות מבת שנתיים, ואלעד תינוק שרק מלאו לו שבעה חודשיים.
הוא שירת אז כאיש קבע בלבנון. את גרושתו הוא הכיר, כשהגיעה לשרת תחת פיקודו, בבסיס שבו הוא שירת. היא הייתה חיילת בת עשרים שהגיעה מדימונה. הוא מבוגר ממנה בשנים רבות. שנתיים אחרי שהתחתנו, ונולדו שתי התינוקות הוא ניפרד ממנה. גם היום הוא מבקש שלא להרחיב עליה את הדיבור, בעיקר כדי לגונן על ילדיו האהובים.
אבל מאותו רגע שהם נפרדו, היה לו ברור שהוא לא יחסיר מהם מאומה. כחייל שמורגל במשמעת עצמית, ובהערכות לשעת חירום הוא נערך למצב החדש שאליו נקלע. הדבר הראשון שבו טיפל, היה להעתיק את מקום השירות קרוב לקריית שמונה, הוא הוצב לשרת בבסיס גיבור כנָגד תחזוקה. מי שנחלצה לעזרתו בתקופה הקשה ההיא, הייתה אחותו זיווה עמר "זיווה, היא נשמה טהורה, היא הייתה שם לצידי. היא גידלה את אלעד התינוק עד גיל 3, ומאז אני הפכתי להיות האבא והאימא של שניהם". מספר מוטי.
הוא היה מתחיל את הבוקר בהאכלות, החלפת טיטולים ויציאה לפעוטונים. משם לבסיס עד שעות הצהריים. כשהתינוקות היו שבים הביתה, כבר חיכתה להם ארוחת צהריים שמוטי בישל.
שאלתי אותו: 'מי לימד אותו לבשל?', "החיים לימדו אותי הכול, כשאין לך ברירה אתה מגלה דברים על עצמך שלא ידעת עד אותו רגע. הוא עונה : אתה מוזמן לאכול את הגונדי ( מאכל פרסי מיוחד שקשה להכנה) שהכנתי אתמול". הוא אומר בחיוך רחב.
על עבודות הבית הוא התגבר בקלות. מכביסות, ניקיון ובישולים וכשהתינוקות חלו הוא רץ איתם לרופא, טיפל בהם באהבה ובמסירות. כשגדלו מעט, הוא ישב איתם להכין את שיעורי הבית, וכשהיה טיול מטעם בית הספר, הוא היה בין הראשונים שהתנדבו ללוות אותם בנסיעה מחוץ לקריית שמונה.
היום, עשרים ושתיים שנה אחרי, מוטי יכול להרגיש גאה. לירון מתינוקת הפכה לאישה מאושרת. לירון (27) נישאה לבן מושב באר-יעקוב והיא עצמה אם לילדה "כפרה עליה" מתמוגג מוטי, יחד הם מייצרים גבינות ומנהלים משק עיזים גדול מאוד. ואלעד (26) שכיום הינו סטודנט בטכניון ללימודי מיזוג וקירור. נויזדה הוכיח שעמד במשימת ההורות בהצלחה גדולה. במקום שמשפחות רבות שבהן יש זוג הורים, שילדיהם לא נשמעים לאף אחד מהם. כאשר הורים רבים ניצבים היום חסרי אונים אחרי שאיבדו את הסמכות ההורית, מוטי הוא העדות שעל אף הקושי והמורכבות בלהיות אב חד הורי ניתן להצליח, הוא דוגמא מצוינת לכך.
ולצד כל זה הוא גם מצא זמן להקים את מזנון החיילים שנמצא אל מול קניון נחמיה. "את מרבית השרות הצבאי שלי כחייל בסדיר עשיתי בתעלת סואץ. בחופשות המעטות שיצאתי הייתי מגיע עד תל אביב ומשם בטרמפים לקריית שמונה. לא פעם מצאתי את עצמי ישן בצידי הדרך, אוכל אבטיחים בשדות שבדרך, וגם כריכים מאנשים טובים שהקימו מזנון על הדרך".
נזכר נוויזדה "נדרתי נדר שיום יבוא, ואני אקים בקריית שמונה מזנון שבו יוכלו החיילים לעצור לכריך וקפה".
המשאית הישנה
ומי שמכיר את נוויזדה יודע, כי מהרגע שהוא סימן מטרה הוא לא עוצר עד שהוא מגיע אליה. הסיפור הבא אולי ממחיש יותר טוב מהכול את מלחמתו למען צדק חברתי והשגתו.
אחרי שהשתחרר מצה"ל כחיל בסדיר, הוא נקלט כעובד יצור במפעל המייצר מתנעים בראש פינה. אחרי מספר שבועות בעבודה הוא הבין כי כדי לשפר את תנאי העובדים המחפירים, הוא חייב להקים וועד שייצג אותם אל מול ההנהלה. בהזדמנות הראשונה שמנהל המפעל טס לחו"ל, הוא כינס את העובדים והבהיר להם שהוא מוכן להיאבק לשיפור תנאיהם, אבל זאת בתנאי שכולם יעמדו מאחוריו ללא יוצא מן הכלל, ויתנו בו את אמונם להיבחר כיו"ר הוועד. כך היה. כששב המנהל מחו"ל הציג לו נוויזדה רשימה של תנאים, שאם לא יקוימו העובדים יפסיקו את עבודתם. אגב מדובר בתנאים בסיסיים לחלוטין כגון: ארוחות, הפסקות מסודרות, תגמול על שעות נוספות וכו'. המנהל שבחר להתעלם גילה לתדהמתו, כי מישהו הוריד את השלטר הראשי של החשמל, זה היה נוויזדה. הוא הבין כי מולו ניצב עובד שלא מתכוון להיכנע במהירות. רק אחרי התערבות של מזכיר מועצת פועלים דאז מיכאל יעקובי, שבו העובדים לעבודה, לא לפני שאושרו כל תנאי עבודתם שאותם ייצג נוויזדה.
שנתיים אח"כ, המנהל הציע לנוויזדה הצעה מפתה. פיצויים גבוהים במיוחד בתמורה שיעזוב את המפעל. הוא קיבל את הצעתו, אבל דאג עוד קודם להתקבל כאיש קבע בצה"ל.
אחרי שנים רבות בקבע הוא השתחרר מצה"ל, אבל לא הפסיק את המאבקים שבהם הוא האמין לצדק חברתי. בתקופת כהונתו של ראש העיר דאז פרוספר אזרן, הוא יצא כנגדו, ופרסם עמודים שלמים, שאותם חתם בשם "האזרח הקטן".
הייתה לו גם תקופה קצרה של עדנה, שבה הקים וניהל את המנהלות השכונתיות בהצלחה. הפרק ההוא הסתיים בפיטורין, והוא נושא עימו עד היום משקעים ומטענים. הסאגה הפוליטית שבה הוא היה מעורב בשנים ההן, שווה כתבה נפרדת.
גם ההקמה של המזנון לוותה בקשיים לא קלים, קשיים שנמשכים עד היום. בהתחלה פנה נוויזדה ליוחנן מהמאפיה, לקבל משאית ישנה ולהציב אותה ברסקו כמעין גזלן.
אחרי שהסתיימו ההכנות, והפיכת המשאית לחנות קטנה, התקבלה הידיעה כי נתקבל מזנון מסודר מהאגודה למען החייל.
בעזרתם של כמה אנשים טובים שתורמים באופן קבוע, הוא הצליח יחד עם 6 חבריו, מתנדבים כמוהו להפעיל את המקום שלוש פעמיים
בשבוע למען החיילים. הגופים שתורמים באופן קבוע הינם: תנובה, מאפיה מרחבית , זוגלובק, קפה "אלון" שוק 'הגדול מכולם' ואיש לבבי בשם אריק לובבסקי מיסוד המעלה שכבר שנים דואג למוצרי יסוד כגון: שמן טונה ועוד..
מעבר לכך אין להם שום תמיכה של גורם רשמי או ממשלתי. "אנשים נוטים להתבלבל ולחשוב שאנחנו שלוחה של האגודה למען החייל" מבהיר נוויזדה "אבל זה לא נכון. אנו פועלים כגוף ידידים נפרד ואלמלא כל האנשים הטובים שתורמים לנו, לא היינו מצליחים לדאוג לחיילים".
וכך בימים: ראשון, שלישי וחמישי, מגיעים שבעת המתנדבים למזנון. בני סנקר, קלאודין לוי, אלברטו ישראל, נדרה חנון, יוסי אוזן, ניסים תורג'מן ונוויזדה לקבל את פניהם של החיילים
עם קפה עוגה וכריך, רגע לפני שהם מגיעים לבסיסים במוצבים שבצפון. נדמה לי שלחיילים יותר חשוב מהכיבוד עצמו, זה הידיעה שיש אזרחים שדואגים וחושבים עליהם. כאילו המתנדבים במזנון היו הוריהם.
אחרית דבר
בשבוע האחרון בטירונות קבלנו אפטר של כמה שעות, מאחר וגרתי בצפון נסעתי להתארח אצל חבר מהמחלקה. היינו מותשים ועייפים, סוף מסלול של לוחמים בצנחנים. הדבר שהכי אתה חולם עליו ברגעים כאלה, הוא מקלחת חמה וארוחה טובה. כשהגענו לבית הוריו של חברי, כבר חיכתה לנו על השולחן ארוחה דשנה. כשסימנו לאכול נכנסתי להתקלח, ונותרו לנו 5 שעות עד החזרה לבסיס.
כשהתעוררתי, מצאתי את כל המדים והלבנים שסחבתי בקיטבג, מכובסים ומגוהצים.הרמתי חולצה אחת, ריח טוב ומוכר מאד הכה באפי, זה היה ריחו של הבית.
