ביום שהגיעה המשאית לאסוף את אפרים ומשפחתו לשדה התעופה, רצה אחותו, שהייתה אז בת שתיים עשרה, אחרי המשאית. היא התחננה לאביה שייקח אותה יחד עם כל המשפחה בדרכם לארץ ישראל. אך, אביו של אפרים סירב והיא נותרה מאחור מביטה במשאית המתרחקת עצובה ובוכייה. מדוע הותיר האב את הבת רחל מאחור?
כדי להבין זאת צריך להתחיל עוד קודם כמה חודשים לפני כן ליום שבו עקבותיה של רחל אבדו. רחל נחטפה בידי אלמונים לא הרחק מבית הוריה בכורדיסטאן. "כשנודע לאבי דבר חטיפתה, הוא פנה אל המוכתר של הכפר ודיבר אל ליבו, 'תן לי לראות את בתי', נזכר אפרים ומספר לי את תחילתה של סאגה שמתחילה בכורדיסטאן. סיפור של מסע ארוך ומתיש, חוצה יבשות, וגם היום שאני שומע את נפתולי הסיפור, רב הנסתר על הנגלה.
פנייתו של אביו אל המוכתר לראות את בתו נענית בחיוב. האב נכנס לאחד החדרים הנסתרים. לא לפני שהאב עמד בהבטחתו למוכתר כי בתו תצטרף אליו רק מרצונה הטוב. 'אבל הם כבר השקו אותה במשהו וכישפו אותה', אמרה שמחה רעייתו של אפרים. והבת רחל סירבה לצאת וללכת עם אביה. וכך ביום שהיא עמדה בוכייה מתחננת להצטרף למשפחתה האב הקשיח את ליבו "אביו של לוי סיפר לי שאם הוא היה עוצר ולוקח אותה באותו יום, היו רוצחים אותו, ואת כל יתר המשפחה", מסכמת שמחה את אותה פרידה.
וכך, יעברו שישים שנה עד אותו יום שבו יפגשו שוב האח אפרים יחד עם האחות חוחה ז"ל, עם רחל האחות החטופה בבית המלון בכורדיסטאן ויפלו זה בזרועותיו של זה.
אהבה ממבט ראשון
בינתיים, הגיעה משפחתו של אפרים לשער העלייה בחיפה, ומשם לחלסה. אפרים הבן היחידי להוריו ואחיותיו החל כבר בגיל 10 לסייע בפרנסת המשפחה. בהתחלה בחקלאות ואח"כ ברשות החולה. כבר כנער הוא התגלה כעובד חרוץ שעובד משמרות רצופות כטרקטוריסט. על פניו הוא עטה מטפחת מהעבודה הקשה ומאבק של אדמת הקבול שחדרה לנשימה.
קצת לפני שמלאו לו שש-עשרה הוא פגש ברשות החולה עלמה יפה וחייכנית, מיד שראה אותה ליבו יצא אליה, היא התאהבה בצעיר עם העיניים הכחולות כים, וגם הוא נשבה בקסמה. לנערה קראו שמחה. כששניהם היו בני שש-עשרה הם נישאו בבית החאן, ולא מזמן הם חגגו 50 שנות נישואין מאושרים יחדיו. הם הורים לשישה ילדים טובים ומוצלחים, סבא וסבתא לנכדים וגם זכו במזל טוב לנין אחד.
גם היום עדיין ניכרים היטב תווי פניה הנאים של שמחה שמתגלה כאישה חמה ולבבית. כשאפרים מתקשה לזכור פרטים קטנים מאז שעבר את האירוע המוחי, שמחה לוקחת את המושכות ומשלימה עבורי את הפרטים החסרים.
במשך חמש עשרה שנים עבד אפרים ברשות החולה, ואז מונה למנהל הפלחה. במקביל הוא התמנה גם לוועד העובדים ברשות. ביום שהוחלט לפטר את כלל העובדים ולהעביר את העבודה ברשות החולה מידי המדינה לקיבוצים, יצא אפרים למאבק, אך ללא הועיל. כל העובדים פוטרו לאחר שקיבלו את כספי הפיצויים והעבודה הועברה לבסוף לקיבוצים.
בגיל 35 נקלט אפרים כעובד זוטר בעיריית קריית שמונה, די מהר הוא טיפס במעלה הסולם עד שמונה למנהל מחלקת התברואה.
'אפרים עבד כל חייו קשה ותמיד היה ישר כמו סרגל', אומרת רעייתו שמחה. וזה אולי מלמד משהו על אופיו המסור של אפרים. אפרים אשר עבד במשך שנים רבות בעירייה כממונה על תחום התברואה, היה מגיע תמיד בשעת בוקר מוקדמת, לכל הפחים בקריית-שמונה. 'אם הייתי רואה פח מלא הייתי מוריד לקבלן הפינוי את זה מהשכר'. וזה גם מסביר מדוע הקבלנים חששו לעבוד איתו ומדוע העובדים מתחתיו יראו ממנו.
מי שהורגל כבר כילד לעבוד קשה כל חייו, ולא עושה לעצמו הנחות מצפה כך כנראה גם מעובדיו. גם היום מאבקו לחזור ולנהל חיי שיגרה הינם לא קלים. הליכתו האיטית משהו והרגל שהוא גורר לא מנמיכים את הליכתו הזקופה והבוטחת. הוא שייך לאלה שלא עושים לעצמם הנחות.
המפגש
לפני כמה שנים נרצחה חוחי ז"ל אחותו התאומה של אפרים על ידי בעלה.'הייתי מאד קשור אליה, זה סוג של קשר עמוק שיש בין אחים תאומים', הוא אומר. היא לא היחידה שהוא איבד.
גם שני אחיו הבוגרים נפטרו בטרם עת, והם קבורים בכורדיסטאן, לא הרחק מביתה של רחל האחות האבודה. אח אחד נפל מעץ ונהרג, ואח נוסף היה תינוק שמת בעת לידתו.
שאלתי את אפרים איך מתמודדים עם כל כך הרבה כאב? ומהיכן שואבים כוח להמשיך? "המשפחה שלי", הוא משיב "הילדים והנכדים הם העוגן ומקור הכוח", הוא אומר.
הפגישה הנרגשת בין אפרים לאחותו התרחשה לפני מספר שנים.
"מישהו מהמשפחה איתר את כתובתה של רחל אחותי. בהתחלה קבלנו ממנה קלטת שבה רואים אותה ואת משפחתה. ידעתי כי יהיה מה שיהיה אני אגיע שוב לראותה, וגם אגיע לבית העלמין שבו קבורים אחי", אומר אפרים.
"לפני כמה שנים, נסענו בטיול מאורגן עם מדריך ישראלי רחמים יוסף לטורקיה. ומשם במשך 8 שעות במונית עד לבית מלון סמוך לביתה של אחותו", ממשיכה שמחה.
"במלון המדריך מישראל התקשר לביתה של רחל והזמין אותה אלינו. כמה שעות אח"כ חנו ליד המלון כמה רכבים. מתוך אחת המכוניות יצאה רחל, מהיתר הגיחו 8 בניה הבוגרים יחד עם בני משפחותיהם".
"היא רק ראתה את אפרים ומיד פרצה בבכי. היא התנפלה עליו ובכתה מהתרגשות. כל האנשים ששהו בלובי בכו מהתרגשות.
באותו ערב הזמינה רחל אותנו לביתה. מסתבר כי היא ובעלה הינם אנשים אמידים. יש ברשותם בית-קפה וגם חנות בגדים.
הם אירחו אותנו ברוב פאר כמו מלכים. אפרים לא ויתר ורצה גם להגיע לבית העלמין שנמצא במקום מרוחק, היו שמועות כי במקום ישנן הפגזות של סאדם. בנה של רחל התנדב ללכת לפנינו עד שהגענו לבית העלמין שהיה ממוקם על הר גבוה.
שם אפרים נפרד מאחיו באמת".
בסוף הערב בביתה של רחל, אפרים ביקש מאחותו חוחי, שתברר סוף-סוף, מדוע היא לא באה אז עם אביה כשביקש לקחתה.
"חוחי ז"ל אחותי התאומה רק היא ידעה את השפה שלה. אמרנו לה תכנסי איתה לבד לחדר. תשאלי אותה למה היא לא באה איתנו אז".
'נו, ומה היא השיבה?, שאלתי את אפרים, סקרן כבר לדעת את התשובה. "חוחי לא שאלה אותה לבסוף" ענתה לי שמחה. "חוחי אמרה שעברו הרבה שנים. היא כבר מבוגרת, לך תדע…
