סליחה מהכותל
בין חודש אלול לפסח יגיעו כמיליון איש לכותל המערבי, זו הצבעה ברגליים בלב. בדרך כלל אירועים בסדר גודל כזה הופכים אצלנו לחדשות. כשהתקשורת רוצה, גם פחות מאלף איש בהפגנה מגיעים לעמוד הראשון. תלוי באג'נדה. במקרה הזה, אחוז עצום מאזרחי ישראל יתאמץ לנסוע ולהתעצבן בפקקים, לחנות במקומות רחוקים וללכת ברגל.
להבדיל ממצעדי הגאווה, הפגנות הערבים על חוק הלאום ושאר מיני אירועים כאלה ואחרים, האירועים האלה כמעט לא יזכו לסיקור תקשורתי, מקסימום אייטם פה, תמונה שם. בטח לא בעמוד הראשון בעיתון.
מה שעוד יותר מעניין זה שדווקא בימים האלה, הכותל לא שייך רק לדתיים, אלא גם לדתיים שכן ניתן לראות אינספור כיפות מקרטון, כובעים, כומתות, מגבעות וכל כיסוי ראש אחר.
בשנה שעברה סיפרה העיתונאית סיון רהב מאיר על אחד הביקורים שלה בכותל בימים הנוראים ותיארה "פגשתי שם עובדי בנק בסיור סליחות מאורגן, ואז עובדי רשות מקומית, וגם תלמידי מכינות קדם צבאיות, ומשפחות שהתארגנו יחד כדי להגיע, והרבה אוטובוסים שיצאו מקיבוצים וממושבים בדרום ובצפון, וגם יחידים־יחידים, כל אחד וליבו שמשך אותו לכאן. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
הכותל, המקום הקדוש בעולם (בינתיים), הושמץ בשנה החולפת כל כך הרבה, עד כדי כך שבביקור הבא כדאי לבקש ממנו סליחה. הוא סוקר רק בנסיבות מעוררות מחלוקת, קיצוניות, כאילו הוא רק מפלג ומחלק אותנו, ומי בכלל רוצה להגיע אליו. נשות הכותל, הרפורמים, האבן שנפלה, נשים שביזו אותו וכו' גרמו לנו לשכוח שהוא המקום ממנו השכינה לא זזה לעולם, אך הנהירה הזו של אלול ותשרי נותנת קצת פרופורציות כמותיות. אבל לאוהבי הכותל אין ארגון מסודר ואין דובר שמוציא הודעות לעיתונות. אף אחד לא ראיין אותם השנה לשמוע את דעתם על המקום.
מצווה נטו
השבוע הגיע אורח חשוב ויקר לבית הכנסת הנהדר בו אני מתפלל, "אחוות לוחמים" בראשות הרב רפאל סבתי שליט"א. בסיום התפילה שוחחו הרב והאורח והתברר שזה היה השמש\חברותא של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, בנו של הרב קוק. שאל אותו הרב "כמה שנים זכית להיות במחיצתו?", ענה לו האורח "השאלה היא לא כמה שנים הייתי במחיצתו, אלא כמה שנים מתוכן למדתי מתורתו". השאלה הכל כך נפלאה הזו מלמדת אותנו המון על איך וכמה צריך לאמוד את העבודה שלנו, שכן לא חשוב הזמן ברוטו, אלא מתוכו כמה זמן נטו היה.
רבים מאיתנו הולכים לסליחות מידי לילה\בוקר, ושרים במשך 40 יום את הפיוטים והתפילות המיוחדות, אך כמה מתוכן אנחנו באמת מתכוונים למה שאנחנו אומרים? כמה באמת הסליחות האלה נשארות לא רק בשמיים, אלא גם בארץ ובאות לידי ביטוי בן אדם לחברו? כמה אנחנו לא "מקיימים" את 'מצוות אנשים מלומדה', אלא באמת עושים אותה מתוך כוונה אמיתית?
קצת חומר למחשבה, קודם כל לעצמי, אחר לאחרים.
המקום ינחם
בשבוע שעבר הלכה לעולמה מזל קקון ז"ל, אמו של הרב יצחק קקון, יו"ר המועצה הדתית בעיר. הרב יצחק קקון, הוא יו"ר מועצה דתית שעושה את מלאכתו נאמנה, אלא אדם צדיק מיוחד במינו, שעושה ופועל הרבה מעל להגדרת התפקיד שלו, בעיקר בניחום אבלים, השתתפות באזכרות, הלוויות ואירועים. זה כמעט בלתי נתפס לעקוב אחרי הלו"ז הצפוף שלו, בעיקר כשמדובר בנחמה והשתתפות בצער ובשמחה של תושבי המקום. במיוחד מרגש לראות איך הוא לא מבדיל בין אדם לאדם, ולא צריך גינוני כבוד אלא פשוט מגיע לכל מקום אפשרי, ומקיים את האמרה "עמו אנוכי בצרה". בנוסף, הוא גם לא צריך הזמנה, בקשה או התראה מראש הוא פשוט מגיע.
פעם סיפר לי חבר שביום בו הוא מל את בנו, הגיע במקרה הרב קקון לתפילת שחרית עם אבי הבן. כשהבין שיש ברית באותה היום (לא אמרו תחנון), הוא ניגש לאבא, אמר מזל טוב ושאל מתי והיכן יקיימו את הטקס, ואחרי כמה שעות הוא פשוט הגיע. בלי הזמנה, בלי קשר משפחתי, ובלי הנוסחה "באת אליי, אני בא אליך", הוא פשוט הופיע.
אנשים מיוחדים כאלה קשה למצוא, בעיקר כשיש להם לו"ז כל כך עמוס. דרך אגב, גם הרבנית ימימה מזרחי, שמשפיעה רבות על בנות ישראל, עוברת מידי שבוע מבית לבית בהם פקדו אסונות. בלי קשר, בלי מחויבות, ובהפתעה לחלוטין. אין ספק שיותר לאכול בבופה סיגרים וליהנות מאירועים שמחים, אך אצל האנשים כמוהם הנחמה היא המצווה..
