אסור להתרגל לרוע
מי זוכר ש'האביב הערבי' התחיל בתקווה של העם להחליף שלטון מושחת בדמוקרטיה?! לא בעיצומו דמוקרטיה ולא בטיח, מרחץ דמים בעולם הערבי
אחת הסכנות היותר חמורות האורבות לנו זה ההרגל, להתרגל למשהו.
כאשר מדובר בדברים קטנים, דברים של מה בכך, זה מטריד אבל לא נורא.
הסכנה מתחילה כאשר אותו מנגנון מועתק כדפוס התנהגות בעניינים שברומו של עולם.
תראו מה קרה לנו עם המלחמה בסוריה בין הנשיא אסאד ובין תושבי המדינה/מורדים. בהתחלה הזדעזענו על הרג של בודדים, אחר כך התרגלנו למספרים הולכים וגדלים, ותודו שככל שהמספרים גדלו, כך באופן מוזר זה עניין אותנו, ולא את העיתונות העולמית.
זאת הסכנה עם מה שהתחיל כ"אביב הערבי", הערבים בינם לבין עצמם.
בהתחלה זה היה מלהיב. זה התחיל עם אחד ששרף את עצמו בטוניסיה והביא להפלת שלטונו של הנשיא הטוניסאי המושחת. אחר זה עבר למצרים, אם איני טועה, והפילו את חוסני מובארק משם המשיכו ללוב (זוכרים את קאדפי?!) וכך ממדינה למדינה משלטון מושחת לשלטון מושחת.
המדינה היחידה שעשתה פליק פלאק וחזרה לעצמה הייתה מצרים, ולא במקרה. זו המדינה השורשית היחידה עם היסטוריה ומסורת חזקים. זו מדינת תאוות חיים בעלת ערכים של סובלנות ומסורת 'אבות'.
…אבל הסיפור שלנו הוא כמו שאתם יכולים לנחש, הנשיא האמריקאני ברק חוסין אובמה. האיש הזה שככל שהזמן חולף והאירועים מצטברים, מסתבר שמדובר בתקלה גנטית שקרתה לעם האמריקאני. עם ההזדהות לרצון לראות נשיא שחור כביטוי לתקון עוולות היסטוריות כלפי השחורים, התיקון הזה מסתבר, קלקל המון ופגע בתשתיות החיוניות ביותר של קיומה של הדמוקרטיה האמריקאנית ושלום העולם.
תסלחו לי על שאני מתעסק ברומו של עולם, אולם זה לא נובע מהרצון להתנשא, חלילה. מה שמנחה את ההתעסקות זה הפחד שיחברו להם תהליכים הן פנימיים בתוך מדינת ישראל ובין תהליכים עולמיים ומזרח תיכוניים לכדי מלכודת שיהיה קשה לצאת ממנה.
ולכן, הכי טוב והכי בטוח לצאת ממלכודת כזאת זה לא להיכנס אליה כלל. אחת הדרכים להבטיח שזה לא יקרה, זה קודם כל לדבר על הנושא להעלות אותו בכל מקום, גם אם מדובר באכסניה צנועה דוגמת "חדשות הגליל".
…פעמי הרוצחים, שאפילו הם אינם יודעים מדוע הם רוצחים באכזריות קניבאלית, נמצאים על הגדרות וניתן לראות אותם בעין בלתי מזוינת מגבול ישראל.
וכאן מתבקשת השאלה הפשוטה. לְמָה מחכה ישראל? מדוע אינה מטפלת בגרורות הסרטן האלה שמצהירות בריש גלי שפניהם לירושלים? ספר הטעויות של מדינת ישראל מאז שהוקמה מלא עד אפס מקום. כל מנהיג בדורו מוסיף את העמוד או העמודים שלו, ועכשיו כבר כותבים את הטעויות על השוליים של הדפים האחרונים.
מה נאמר ומה נדבר?! נמשיך לכתוב…
נתניהו וכץ מקרבים את הגליל למרכז
איני נוהג לכתוב בדרך כלל על פעולותיה של המדינה במסגרת מילוי חובותיה לאזרחים. אולם, תיאוריה לחוד ומעשים לחוד. שנים רבות, רבות מידי התעלמו ממשלות ישראל לדורותיה מהצרכים הבסיסיים של הגליל וקריית שמונה בכל נושא התשתיות. דור הסובארו ומנועי ה-1300 סמ"ק זוכרים את הדרכים הלא סלולות מהצפון למרכז ולמערב. כסטודנט בשנת 1976 נאלצתי לנסוע באוטובוס לאוניברסיטה בחיפה במסלול הבא: קריית שמונה – חצור צפת (בדרך הישנה) – פרוד – מג'דל כרום – כרמיאל – עכו – כביש הקריות עד חיפה. זמן נסיעה משוער, בין שעתיים לשלוש שעות לכל כיוון.
נסיעה לתל אביב: קריית שמונה – חצור – טבריה – העליות של טבריה – צומת גולני – כפר תבור – ואדי ערה – כרכור – פתח תקווה ותל אביב. זמן נסיעה משוער, בסביבות הארבע שעות ויותר.
נזכיר, שהכביש היה צר, חד נתיבי ונקרא בחלקו הגדול "כביש אדום". להוציא את כביש עוקף צפת וטבריה והרחבה מתונה ומדודה של מספר קטעים, לא נעשה הרבה כאן, בניגוד למרכז הארץ שלושה נתיבים, מחלפים לרוב, רכבת מהירה ועוד.
אחרי עבודה מאומצת בשנים האחרונות רואים תוצאות, יש שינוי מהותי בקשרי התחבורה מהצפון למרכז ולמערב. מדובר רק בהרחבת וחידוש כבישים, אלא בפריצת נתיבים חדשים. אי אפשר להתעלם מהסימפוניה הזאת בה הופכים עובדי ומהנדסי החברה לנתיבי ישראל את תוואי הכביש למחצבה המספקת את החיזְרֵה והחצץ לתשתיות. חופרים, גורסים וסוללים מטר אחר מטר.
בסוף השבוע שעבר גם זכינו לחנוכת שני גשרים המשפרים את הנסיעה בקטע שבין קדרים לצומת עמיעד.
הלב נפעם בכל נסיעה מהעבודות המתבצעות לתוך הלילה ונלחמות כנגד מחוגי השעון.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כץ מנצחים על החזון וכמו שאמרו השניים לא אחת "הנסיעה מקריית שמונה לדרום תהיה רצופה ובלי רמזורים".
כמו שזה מתנהל עד עכשיו, זה נראה קרוב מתמיד.
נסיעה טובה.
שמעון פרס, הנשיא לשעבר
רק בישראל נשיא יכול להיות 'לשעבר' ולהיות בתכל'ס, נשיא בפול-טיים-ג'וב & תשאלו את שימון ורובי
עם כל החיבה לסבא שמעון, מעט מביך מה שהוא עושה למחליפו הנשיא ראובן ריבלין.
כנראה שמישהו שכח לומר לו שהמשמרת שלו הסתיימה ומתוך דבקות במטרה האיש ממשיך להתנהל כנשיא לכל דבר ועניין.
תודו שיש בעיה עם הלשעברים בפוליטיקה העולמית וגם אצלנו.
אלה שינסו להצדיק את פרס יאמרו שגם נשיאי ארה"ב לשעבר ממשיכים להופיע אחרי שסיימו את תפקידם.
נכון, אבל בשינוי קטן. קלינטון ובוש מופיעים לבקשת הנשיא המכהן, ולא קובעים עובדה.
כאשר מסתכלים לאחור על דרכו הציבורית מבינים שמדובר בעותק אחד של המוצר הזה. כמו שהוא עשה מה שבא לו מול כל העולם וחבריו בפוליטיקה, כך הוא ממשיך להתנהל. איני חושב שפרס חושב שהוא עושה דבר שאינו ראוי. זה מה שהוא חושב. מה שחש הנשיא הנכנס ריבלין, זה לא פחות חשוב. ריבלין בטח מרגיש כמו כפתור ה'המתן' בטלפון. שׂמו אותו בממתינה ושכחו ממנו.
זה לא מה שישבור את ריבלין.
אמריקה אומה בפוסט-טראומה
אתמול ציינה ארצות הברית את ה-11.9.2001, שלוש עשרה שנים לאחר אסון התאומים ועדיין האומה האמריקאית בפוסט טראומה. כך לפחות זה נראה מדרך ההתנהלות של האמריקאים בשנים האחרונות. זה התחיל בתגובות בומבסטיות נגד הטרוריסטים וההצהרות בנוסח הוליבוד בתקשורת, המשיך בשליחת חיילים לעוד מדינות באסיה ובמזרח התיכון ומסתיים בקיפול הזנב ויציאה של חיילי ארה"ב מעיראק ומתן האות לדאעש לצאת לאור. נכון, הכל בניצוחו של הנשיא ברק חוסין אובמה מהמפלגה הדמוקרטית, שכמה אירוני סימלה חמור.
אין הדברים נכתבים מתוך שמחה לאיד, אלא מתסכול שכך נוהגת מעצמת העל ארצות הברית של אמריקה.
שורשי האסון נמצאים אי שם כאשר ארצות הברית ומדינות אירופה אימצו את המושג "הכלה" ופתחו את שעריהם בפני מיליוני מוסלמים מהגרים. המהגרים שרק אתמול התחננו ובכו בדמעות תנין שמישהו ייתן להם מקלט, הפכו עם הזמן לפאנאטים איסלמיסטיים השונאים את מארחיהם ושואפים לרשת אותם.
עכשיו מסתבר שקצה הקרחון דאעש ניזון מעתודות מבהילות של תומכים וחיילים הנכונים למלא את שורות הלוחמים בסוריה, עיראק ובכל מקום שהמדינה האיסלמית תשים את פעמיה וסכיניה.
אם לא תהיה התפכחות רבתי בארצות הברית, וקודם כל בהחלפת הנשיא, אירועי ה-11 בספטמבר 2001 יהיו הפרומו של הקטסטרופה האמיתית, הן באמריקה והן באירופה.
