הגלויה הזאת נשלחת אליכם מספרד, במסגרת חופשה קצרה.
במהלך השבוע האחרון התנתקתי מהעולם החיצון, ורק ידיעות הרות גורל ובעלות השפעה קוסמית, שלא היו, נשלחו אליי. חשבתי שזאת ההזדמנות להרהר בכמה עניינים כאשר אני לוקח מספר צעדים לאחור ומתבונן על נושאים מטרידים, רק שהפעם זה נעשה משם, כלומר מכאן מברצלונה.
לפני, כבוד אכסניה. העיר ברצלונה, בירת החבל הקטלוני, שאיני רוצה להיכנס לסכסוך שלהם עם הממלכה הספרדית, פן 'יקטלוני', היא יפה ומזמינה. העיר בנויה ברוחב לב בין חוף הים התיכון לבין ההרים והנוף הים-תיכוני, חם, מזמין ונדיב.
תושבי המקום קלים לזיהוי. שמחים, גאים ומסבירי פנים. ההיסטוריה והאויבים לימדו אותם דבר אחד. קטלוניה נחשקה בעבר על ידי מלכים ושליטים תאבי כח בשל יופיה ומשאבי הטבע אבל תמיד תמיד הכובשים הסתלקו בסופו של דבר, לא סולקו על ידי הקטלונים, אלא סולקו. עם התקווה הזאת הם חיים ללא אלימות ומחכים שזה יקרה. כאמור, איני נוקט עמדה בסכסוך העכשווי. אחרי מספר ימים בעיר, אני מבין את אלה החוזרים שוב ושוב אל העיר הזאת. היופי לא נגמר ומאור הפנים של המקומיים אינו מזויף.
ועכשיו אחרי שנתנו את הכבוד המגיע לקטלונים החרוצים, על מה שמעניין וחשוב עבורנו, הישראלים.
אם להעיד על פי התחושות האישיות הרי שהדאגה של מי שראינו, היא אותה דאגה כמו שלנו, והתחושה היא אותה תחושה של דאגה כאשר אתה נמצא בישראל וכותב על מה שקורה בבית שלך. מה לעשות זה טבוע בי עמוק עמוק.
בניגוד להיסטריה בכלי התקשורת על כך שאוטוטו הולכים לחנוק אותנו, יש תחושה שאנחנו הישראלים לא מעניינים כל הזמן את כולם. מסתבר, שלכל אדם באשר הוא אדם יש את הדאגות הבסיסיות שלו ואם הוא לא יתפנה לפתור אותן, אז הוא בבעיה ממשית.
אנשים, בשל רצונם לחיות, חוצים ימים ואוקיאנוסים ומגיעים לספרד כדי למכור מספר פריטים של מה בכך, ובכסף המועט שהם מקבלים, הם מפרישים חלק לבוס הגדול, חלק לבוס הקטן, חלק למשפחתם שמעבר לים ובחלק שנשאר, עבור עצמם בו הם מתקיימים, שורדים במינימום שבמינימום, עד למחרת בבוקר.
מסתבר, שלצד השחורים והכהים יש לבנים ובלונדינים, וכולם כאמור מחויבים לפרנסת משפחותיהם וקיומם המינימאלי.
חשבתי גם על קיומם של הישראלים, שלנו ועל האופן שבו אנחנו נאחזים במדינת ישראל כדי להפוך את חלומנו ואת אבותינו למדינה ואת הקרקע לפיסת עצמאות בה נוכל להביא לידי ביטוי את הדברים הקטנים של החיים לעבוד ולהיות ראויים להיקרא 'אבא', 'אימא', אדם ומדינה.
וכאן מתחילה הבעיה. לא שלנו החולמים, של אלה השואפים למנוע מאיתנו את החולם הזה.
מי הם?! שכל אחד יביט סביבו, יקרא וישמע את הדוברים ויגיע למסקנה לבד. לא הייתי צריך את הקטלונים ואת הנסיעה כדי להיות ער לדברים האלה.
את מה שעושים המהגרים ההודים, הקנייתים, האריתראים, הסודנים ואחיהם הנודדים, עשו אבותינו ואבות אבותינו במהלך שלושת אלפי שנות ההיסטוריה. שתי גלויות ושני בתי מקדש, ועוד כאלפיים שנים של גלות מאז חורבן הבית השני.
השיבה הביתה, למולדת היא רק בת שישים ושבע שנים, וכבר יש הכופרים בזכות הבסיסית שלנו לשוב הביתה ולחיות בה.
התופעה הזאת בה יש זרמים, גופים וארגונים העושים הכל כדי לקעקע את אופייה ואת זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מקוממת כי אינה באה ממקום חיובי לתקן את המצב בכיוון השעון ההיסטורי, אלא לעצור ולהטות את מהלך העניינים בדיוק בכיוון ההפוך, ערבוב וערבוביה של אמונות ולאומים.
התשוקה שלך למשהו שמבטא את ההיסטוריה, הערכים והחלומות שלך, אינה מיוחדת רק לנו, היא קיימת אצל עמים שנוצרו במאות השנים האחרונות, כמו אמריקאים, אלא שבניגוד לעמים ותנועות אחרות, אנחנו המצאנו את החלום לחופש ולחרות ואת החלום שלנו אנחנו צריכים להגשים, גם אם קשה ומעיק.
ולסיום. אווירה של טיול יכולה להטעות, לערפל את החושים ולעוות את התמונה הכוללת, אבל היא גם יכולה לחדד ולעמיד במקום ובסדר הנכון את החלומות האמיתיים שלנו כעם וכפרטים למדינה מתוקנת, יהודית ודמוקרטית הפועלת שלא מתוך היסטריה אלא מתוקף ההיסטוריה שלה.
שבת שלום מברצלונה.
