לפיד, מה עשה לך הילד הזה?!
אתם מכירים את המצב בו אתם מקבלים נבוט בראש, איזו ידיעה קשה לעיכול, ואתם לא מגיבים מיד? אבל, אחרי זמן מסוים כאשר אתה מעכל את הידיעה רק אז אתה חש את הכאב הכעס וחוסר האונים.
כך היה השבוע עם כניסת קיצוץ קיצבאות הילדים לתוקף. פתאום אתה מבין שהילדים הקטנים והרזים שאתה פוגש, יאכלו פחות ממה שהם אוכלים עד היום, יתלבשו פחות ממה שהם לובשים עד היום, יקבלו חינוך פחות ממה שהם קיבלו עד היום, ובעיקר יהיה להם פחות אור בעיניים שגם ככה כבויות.
ואני שואל, למה?
מדוע צריך להיות פער כזה גדול בין מה שחונכו עליו משך דורות, להעניק לחלש ולשאת בנטל עם מי שקשה לו, ובין מה שקורה היום? מדוע זה קורה לנו? איפה טעינו?
ילדים תמיד היו בתחתית הסולם מבחינת כוחם לדרוש ולקבל את המינימום לקיומם. אפשר לראות מה קורה היום בעולם, היכן נמצאים הילדים, כיצד הם מנוצלים בעבודה ובמעשים שלא כאן המקום לפרטם. ילדים חלשים אף מנשים וזקנים, כי בנוסף להיותם חלשים מנטלית ופיזית, הם גם קטנים וגם נמוכים ואפשר לדרוס אותם בקלות.
הממרה "לשפוך את התינוק עם המים", לקוחה מההיסטוריה הצרפתית. פעם, היו מתקלחים פעם בחצי שנה ומיותר לתאר לכם מה היו כמויות הלכלוך שאנשים נשאו על גופם.
סדר המקלחת היה בדרך כלל התחיל מהגברים עבר לנשים וכך הלאה עד שהגיע תורם של הילדים והתינוקות. קל לתאר כיצד נראו המים באמבטיה אחרי כל כך הרבה מקלחות, וכאשר ילד נכנס לאמבטיה היה חשש שהוא יעלם בתוך כל הג'יפה שהשאירו המבוגרים ולא יראו אותו.
ואז היה חשש שכאשר ישפכו את המים המלוכלכים, לא יראו שיש שם ילד, ומכאן בא הביטוי 'לשפוך את התינוק עם המים'.
כיצד הפכנו מחברה שקודם דאגה לחלשים שבה, לחברה שהחזקים בולעים משכורות מהקופה הציבורית עבור שלוש קיבות, שלהם, של בניהם, נכדיהם, ובמקרים מסוימים כבר דואגים לניניהם.
הפערים בין בני האדם במדינת ישראל הפכו לבלתי נסבלים בכל קנה מידה. אם זה בעבודה, בזכות לחינוך טוב ורפואה טובה או סתם בזכות שלך 'לפוצץ' ים של כסף שבעצם אין לך מה לעשות בו.
וכאן אנחנו מגיעים למה שמעולל שר האוצר יאיר לפיד והממשלה הנוכחית. הפגיעה הבלתי נסבלת בשני המקומות הכי כואבים: בתחילת חיינו כשאנחנו תינוקות וילדים, ובערוב ימינו בדרך אל סוף הסיפור שלנו בעולם הזה. במילים אחרות, פגיעה אנושה בקצבאות הילדים ובפנסיות שלנו.
התחרות מי שוחט יותר פרות קדושות עברה את כל השיאים והחליפה את השוחטים, אותנו בני האדם עם הנשחטים, הפרות.
הויכוח אינו רק בין מפלגת "יש עתיד" (צחוק הגורל, 'יש עתיד', אבל מחסלים את העבר והעתיד) לבין החרדים, ממש לא. המלחמה היא בין סולם ערכים אחד לאחר. בין מי שחושב שהאליל הוא הכסף, וצריך לצבור ממנו כמה שיותר ובין מי שחושבים שהחיים ובני האדם הם העיקר, והכסף הוא אמצעי להיטיב עם החיים ועם מה שקשור לחיים.
זה קשה לשמוע, אבל אלה העובדות. כאשר אתה שומע שנשים נמנעות מלהביא ילדים בגלל ש"זה יקר לגדל ילדים היום" (מתי לא?), ומצד שני אותן משפחות נטולות ילדים מתגוררות בוילה תלת-מפלסית, ובחניה רכב שטח ארבע על ארבע, אז אתה שואל "יקר יותר לגדל ילד או לעשות טיפול עשרת אלפים לאוטו?".
כואב הלב להיות חלק מחברה הבועטת בילדיה וממשכנת את עתידה. מתסכל לעמוד ליד רכב ולדעת שהפוליש שהוא עבר יכול היה לספק עוד כמה ארוחות לילדים חסרי ישע. והכי מדכא לחשוב שאת המכה הזאת היה אפשר למנוע אם לא היו כל כך הרבה מצביעים פתאים ונאיבים.
אבא שבשמיים, תציל אותנו מאמריקה
משבוע לשבוע ערכּה של הדמוקרטיה האמריקנית יורד בעיני, ותחושות הדחייה הולכות וגוברות. הנשיא האמריקאי וצוותו הצליחו לרוקן מתוכן את כל מה שעמלו אבות האומה האמריקאית להכניס למגילת העצמאות של אמריקה משך מאות שנים.
להיכן נעלמו הערכים של חופש, דמוקרטיה וצדק? האם זאת אותה אמריקה של הנשיא ג'ון קנדי שאיים על הרוסים במלחמה כוללת אם לא תוציא את הטילים מקובה?
מה קרה לעמוד השידרה והמצפון של האמריקאים מדושני העונג והשבעים?
אם להיות כן ואמיתי, אני פוחד, ממש פוחד שאלה הם ידידנו הראשיים. אני אפילו מעז לחשוב כיצד היה נוהג הנשיא אובמה אילו היה נשיא בזמן שהשואה התרחשה באירופה. אגב, הזמן שהשואה נמשכה באירופה מתחיל לחפוף את הזמן בו העם הסורי מוצא להורג בגז.
מצמרר לחשוב מה היה קורה לנו אילו באמת היינו תלויים בחסדיו של הדוד האמריקאי וחס וחלילה, כאן אצלנו היה מתרחש משבר מסוג כלשהו בו היינו משוועים ליד תומכת מן החוץ.
מעבר לתחושות הכעס והדחייה ממה שקורה בסוריה, אני רוצה להסיק מסקנה לחיים שלנו כאן במזרח התיכון, בשכונה המטורפת הזאת.
המסקנה המתבקשת היא להשקיע את כל מה שאנחנו יכולים כדי לבנות ישראל ערכית, חזקה וחכמה המוכנה לקבל את פניו של כל שטן המאיים על קיומנו, הפיזי והרוחני.
בהזדמנות הזאת אני מבקש סליחה מכל ההוזים והחולמים על מזרח תיכון חדש בו תשלוט ההפקרות וההתפרקות מכל נכס שהחזיק אותנו מעל שלושת אלפים שנה.
לא נרדם בגלל יודה ונינט
השבוע קיבלנו איתות על הריקנות שחלק מהאנשים חיים בה.
זה שיש ערוצי טלוויזיה ועיתונים החיים בזכות עסקי אוויר ושטויות, התרגלנו כבר. זה שיש תוכניות ראליטי שהגבולות בין המציאות לדמיון היטשטשו, גם לזה התרגלנו, ואין כאן נימת טענה או ביקורת כלפי אלה שזה ממלא את חייהם.
השבוע, לצד הדרמות הקשות והכואבות בארץ ובעולם כמו ריסוס אזרחים סורים בגז כאילו והיו זבובים ולצד הדרמה במצרים ובעולם, השתלטה על סדר היום של התקשורת ועמודי החדשות הראשונים הידיעה המרעישה על פרידתם של שניים יהודה לוי ונינט טייב.
אתם מבינים, אפילו לא מדובר בזוג נשוי שעשה משהו בחייו למען עצמו או למען אחרים. לא מדובר בקשר מחייב, מלבד המחויבות של כל אחד לאגו שלו ולצרכיו. בסך הכל שני חבר'ה צעירים המשמשים דלק לתעשיית ההבל שהזינו בריק וכלום את מדורי הרכילות והצבע באינפורמציה שאפשר היה להתקיים גם בלעדיה, שהחליטו ללכת כל אחד לדרכו.
העניין הוא שיש תנועה לא בריאה של בני אדם משטחי חיים המוגדרים והמיוחדים לתעשיית ההזיות והאוויר אל עבר העולם האמיתי. המעברים האלה עוד עלולים לעשות רושם על בני הדור הצעיר שאלה הם החיים האמיתיים וכדאי להשקיע בהם יותר ממה שהם שווים באמת.
חבל שיש עורכים ועיתונאים המוכנים למכור את האמת שלהם, הערכית והמקצועית עבור חופן שקלים ורייטינג חולף. חבל.
