זהו סיפורו של שריף שושני & עד השבוע כאשר פגשתי אותו לשיחה בביתו שבשיכון ד', לא ידעתי ששריף הוא גם שמעון & לא נקלקל את הארומה המיוחדת איתה גדלתי ונמשיך ונֹאמר שריף.
הרצל בן אשר
ערב של 'לא קר לא חם', בבית שמוכר לי מגיל ילדות, תמונות האישה מחבובה ז"ל על הקיר בחיוך שהזמן הקפיא, ויבדל"א שני בניו אריה ורוני, מחזיר אותי שריף לימי הילדות של תחילת שנות השישים.
בשנים ההן הגיע גל עליה ממרוקו ומפרס והמאפיין אצל המשפחות היה מספר הגדול (בלי עין הרע) של הילדים. אוזן נשית וגם גברית השומעת היום שישה, שבעה או אחד עשר ילדים, תאבד את הכרתה במקום, ותתעורר רק אחרי שתובטח לה חסינות מפני ריבוי ילדים.
…ילדים רבים בשנות השישים והשבעים היו ביטוי לאהבה. התאוריות כאילו זה יותר תוצאה של חוסר תכנון מאשר אהבה תמימה וטהורה, אין לה על מה לסמוך, אם מאמינים לאמונתם של ההורים שילדים זו אהבה. למה?! כי ההורים האלה השקיעו בגידולם על חשבון עצמם, פיתוחם והקרירה שלהם.
הפמיניסטיות מבין הקוראות יכולות להיות רגועות כי ההחלטה הייתה פמיניסטית לחלוטין. כך, גידול ילדים נראה להם כמימוש עצמי וביטוי חופשי לרצונן. היום זה השתנה…
נחזור למחוזות הילדות בשיכון ד'. משפחת שושני מנתה שלוש עשרה נפשות: תשעה בנים, שתי בנות ועוד שני ילדים שנפטרו, וכמובן ההורים מחבובה-אביבה ז"ל ויבדל"א שריף.
שריף נולד בשנת 1922, בעיר שרוואנה. אביו התחתן פעמיים, והיו לו שני ילדים מהנישואין השניים. כשהיה שריף בן 8, אביו נפטר ממחלה. עד גיל 12 הוא גר עם אימו, שפרנסה את שניהם ואז נפטרה גם אימו, והוא נשאר יתום.
לאחר תקופה קצרה עבר שריף לקרמנשאה (עיר מחוז גדולה), שם גר אצל קרובי משפחה.
את פרנסתו מצא שריף כרוכל שהסתובב בין הכפרים על גבי חמור ומכר קמח, חיטה וביצים.
אישתו לעתיד, הצעירה ממנו בארבע שנים נולדה בקרמנשאה.
מיד אחרי הנישואים עברו בני הזוג הצעיר לגור בקמיארן והתפרנסו ממכולת שהביאה לרווחה כלכלית.
שלא כהיום, חיי היהודים בפרס, בעיקר באזורים מרוחקים מעיר הבירה, היו לא פשוטים, בעיקר לאלה שנהגו על פי ההלכה.
החג הקשה לציון היה כמובן פסח בגלל ההלכות הרבות, ולקראת החג היו קונים כמות גדולה של חיטה ועושים את תהליך השמירה, הטחינה והניפוי בדקדוק.
את המצות הם אפו בעצמם, והכל על פי ההלכה.
הזמן חלף והמשפחה התרחבה והפחד מפני התבוללות הכריע את הכף לעלות לישראל כאשר הילדים עדיין צעירים. "המוסלמים שם היו עושים בעיות ותמיד הייתה סכנה שייקחו בכח את הבנות להתחתן", אומר שריף. בשנת 1963 עולה המשפחה לישראל, לא לפני שהשלטונות עיכבו אותם באמתלות שונות.
כמו רבים באותן שנים, משפחת שושני נחתה בקריית שמונה ושריף השתלב בעבודה ב'סולל בונה', חברת הבנייה הגדולה ביותר אז של חברת העובדים.
שריף "אני בנייתי יחד עם החברים שלי הרבה בתים בקריית שמונה. הנה כאן, הבניינים שבין שיכון ד' לרסקו, אנחנו בנינו. הבלוקים ברחוב יהודה הלוי, אנחנו בנינו", מספר שריף בנוסטלגיה.
סדר יומו מתנהל סביב בית הכנסת. היקיצה המוקדמת לתפילת שחרית בסביבות ארבע וחצי – חמש, ההתארגנות לשעות שלפני הצהרים, תפילת מנחה שמגיעה בשעות אחה"צ המוקדמות וכמובן תפילת ערבית. בית הכנסת ממלא אותו בתוכן ובשמחת חיים, והאיש פשוט שמח בחלקו.
בכלל, שריף, על אף הקשיים בריאותו ואובדן האישה האהובה מחבובה ז"ל, איש טוב ושמח. הוא לא מבין את אלה המתלוננים מבוקר עד ערב על המצב, המדינה ועל כל מה שזז בישראל. "אני מודה לאלוקים על כל מה שנתן לי. אין לי טענות, מדינה טובה, ילדים טובים, נכדים טובים ונינים טובים. מה יש להתלונן?! ברוך השם יש לנו מדינה ואנחנו בטוחים כאן", אומר שריף ומרים ידיו לשמיים בתנועת הודיה לבורא עולם.
העבודה בסולל בונה הסתיימה בשנת 1980, בגיל 55, כאשר שריף יוצא לפנסיה מוקדמת.
שריף ומחבובה טיפחו משפחה לתפארת, וכמו במשפחות רבות באותה תקופה, קידשו את המשפחה וחשיבותה.
שריף "לנו אין הרבה נכסים. אבל הדבר הכי חשוב זו המשפחה. האישה, הילדים, זה הכי חשוב להיות מלוכדים. אני מאוד-מאוד שמח שהמשפחה שלי מלוכדת וביחד", אומר שריף בהכנעה.
לתפילות והבקשות לשלום המשפחה והמדינה מצרף ספר תורה שרכש שריף, כמו שנוהגים לעשות. ספר התורה הוא ביטוי להכרת הטוב לבורא עולם ותעודת ביטוח הכי טובה שיכולה להיות.
אריה ורוני המלווים בשקיקה את דבריו של אביהם, יחד עם יתר בני הבית שכל אחד במעונו, מעידים שההורים היו להם לפיד אש המתווה את הדרך בעולם שהבלבול בו עולה על קרני האור.
שריף גר עד היום באותו בית ברחוב הגלעד, כובש את הצער על אשת נעוריו מחבובה-אביבה ז"ל שנפטרה לפני שנתיים, ומתנחם בפרות בילדים ובצאצאים הסובבים אותו.
שמחת החיים המאפיינת את שריף, היא אותה שמחה שליוותה אותו כילד יתום בפרס ובהקמת המשפחה, על כל הקשיים.
שריף מלא תודה לבורא עולם ואומר "השם נתן לי כוח להיות עצמאי ולתפקד היום עד כמה שניתן, ואני מודה לו על כך מאוד", פשוט ולעניין.
האמונה שמחזיקה את שריף היא שמי שיודע מאין בא ולאן הוא הולך, חייו יהיו ברורים יותר ויציבים יותר.
הימים שלפני חג פורים (שיחול במוצ"ש) הם ימים מיוחדים לקהילה הפרסית שמרדכי ואסתר דאגו שתתרחש בפרס של אז. היום כאז, זהו חג הנחוג בערך מוסף בגלל הסיבה הזאת. ומחר, יחד עם כל עם ילכו שריף ובני משפחתו הרחבה לבית הכנסת ויאמרו יחד עם כל עם ישראל "ארור המן ברוך מרדכי".
