היום ה-16 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

התיימניות האחרונות

כששרה דמארי מספרת איך איבדה את התינוקת שלה, את בתה הבכורה מיד לאחר לידתה על רצפת הבטון בבית הקטן שברחוב רש"י, בית שאז לא היו בו לא חלונות וגם לא שירותים, אני מבחין כי אתי רחמים בתה של מרים יושבת קשובה ובעיניה פליאה גדולה. למרות שכל חייה היא מכירה את "דודה שרה" את הסיפור הזה היא שומעת איתי בפעם הראשונה.

נפגשנו בביתה של שרה דמארי ברחוב רש"י. מרים ובתה אתי רחמים, שרה ובנה ששון דמארי. מרים ושרה, הן שתי נשים חייכניות ולבביות, וניכר בהן שהן אוהבות וקרובות מאד. עד לא מזמן, כשהילדים שבינתיים כולם נישאו, הם עדיין נהגו לחגוג את החגים ביחד, משפחה אחת גדולה. גם היום בשבתות הן צועדות באטיות זו לביתה של זו. רבים שמכירים את שתיהן משוכנעים שהן בכלל אחיות, אבל רק אחרי ששומעים את סיפור חייהן מבינים כי הקשר שלהן הוא אומנם לא קשר דם, אבל זוהי חברות אמיצה שהתחילה בין יוסף ויפת זיכרונם לברכה, מיד עם עליתם לישראל, והיא נמשכת עד היום בין נשותיהן ובין הילדים.

שאלתי אותן על מה הן משוחחות בפגישות בניהן, האם הן מעלות זיכרונות מהעבר. "לא, ממש לא" הן ענו כמעט יחדיו. הן דווקא עסוקות בחיי היומיום ומלבנות נושאים באקטואליה הארצית. ביום שהגעתי אליהן הן דנו בסוגיה של הדרת נשים. הן התקשו להבין מדוע עשרות חרדים מירושלים התגודדו סביב אישה צעירה וניסו לכפות עליה לעבור לספסל האחורי באוטובוס רק משום היותה אישה. "מה זה הדבר הזה?", התרעמה מרים "אצלנו, מאז ועד היום אף פעם לא התנהגו ככה לנשים. להפך כיבדו אותן, זה בושה לעשות ככה לאישה".

מרים ושרה עלו בשנת 1949 בעליה הגדולה מתימן. המסע לשדה התעופה נמשך כשלושה שבועות כשהם רכובים על גמלים וחמורים. למרות שהמשפחות לא היו אמידות הן אספו את כל הזהב והכסף שחסכו עד אז, כדי להביא את זה איתם לארץ ישראל. אחד הדברים היקרים נשאה אימה של שרה את ה'ג'רגוש'.

הג'רגוש, הוא עדי שאישה עונדת בליל כלולותיה. תכשיט משובץ בכסף וזהב. "רגע לפני שעלינו למטוס, הגיעו הפקחים בשדה תעופה ואמרו לנו שאם לא נקבור את כל הזהב והכסף ליד שדה התעופה, המטוס לא ימריא", נזכרת מרים. "היינו תמימות ועשינו זאת. אח"כ, במשך שנה תמימה אמי חלתה בידיעה שהתכשיטים הגיעו לידיהם של הפקחים שעבדו עלינו", משלימה שרה את סיפורה של מרים.

וכך חסרי כול הם הגיעו לשער העליה. שם הם פגשו שני תימנים שסיפרו להם כי כדאי להם לנסוע לחלסה "שם יש …תאנים וענבים רבים" הם הבטיחו להם.

 

המעברה

 

בחלסה מלבד כמה אוהלים וצריפים לא חיכה להם מאומה. מרים פגשה את יפת במעברה ליד המעיין "כשהוא מביא מים בקופסאות גדולות". המשפחות נתנו את הסכמתן לנישואין, ויפת ומרים נסעו לצפת לרבנות כשבידם בקבוק יין לקידוש.

"בדרך חזרה ישבתי מאחור הרחק מיפת", נזכרת מרים "ואנשים אמרו לי 'יא בנתי, אל תתביישי את כבר אישה נשואה, תשבי לידו". לאחר הנישואין הם קיבלו דירת חדר ברחוב הנשיא הבית שבו מרים מתגוררת עד היום. גם הזוגיות של שרה התחילה במעברה. שרה הייתה רק בת שתיים עשרה כשפגשה את יוסף. היא התגוררה עם הוריה בצריף שלידו ועזרה לאימו בעבודות הניקיון. "אמא של יוסף אמרה לו יש ילדה טובה שעוזרת לי" נזכרת שרה "אולי היא המזל שלך. אבל אני כל פעם שהייתי רואה אותו הייתי מתביישת ובורחת. אבל יוסף כבר התאהב בי וביקש את ידי מהורי". וכך גם הם נסעו בקומנדקר צבאי לצפת, למקום הכי קרוב שבו ניתן אז היה להינשא.

שנה אח"כ בבית הקטן ברחוב רש"י כשהיא נתקפה בצירי לידה וכרעה ללדת, לא היה אפילו רופא בחלסה שיילד אותה. אמה וסבתה סייעו בלידה, יוסף שיצא כבר לעבודתו לא ידע על הדרמה שהתחוללה בביתו. התינוקת הקטנה שנולדה לא שרדה את הלידה, וחמש שעות אח"כ נפטרה מחוסר טיפול רפואי.

אלה היו החיים במעברה, מאבק של הישרדות אינסופי. גם המזון היה מועט וחולק בהקצבה. "היינו עומדים בתור שעות כדי לקבל קצת סוכר ולחם שהיה מגיע מטבריה", מספרת מרים "עוף נתנו רק לנשים בהריון וחילקו אותו לשתי נשים הרות ביחד".

בשנים ההן יפת עבד ב"קרן קיימת", ואז נקלט בסולל בונה שם עבד כשלושים שנה. יוסף עבד בחוות מטעים. הקשר שהתחיל אז במעברה הלך והפך קרוב, ונפשם של יפת ויוסף הלכה ונקשרה זו בזו. חברות תמימה ונאיבית נטולה אינטרסים וכל כולה דאגה אמיתית איש לרעהו.

כשנפטרה אחת מהסבתות במשפחה קיבלו יוסף ויפת את ביתה והפכו אותו לבית כנסת. בית הכנסת שבו שניהם היו שליחי ציבור גבאים וגם המנקים. בית הכנסת שהפך עם השנים לביתם השני ואליו הגיעו המתפללים שתמיד התקבלו אצלם בסבר פנים יפות ובחיוך מאיר עיניים.

 

חלקה משותפת

 

עם השנים, משפחת דהרי ומשפחת דמארי הפכו למשפחה אחת.

המשפחות שגידלו בנים ובנות לתפארת ולגאווה נותרו בקשר הדוק עד היום.

מכול העלייה הגדולה מתימן לחלסה, הן נותרו שתי המשפחות הוותיקות והאחרונות בקריית שמונה. בשנים האחרונות נאספה קבוצת צעירים שהוריהם עלו מתימן וקבעו את מקום מושבם בקריית שמונה. הם גם הקימו בית כנסת משותף שנמצא בבית 'עזרה למרפא', בית הכנסת שנקרא "עורי צפון ובואי תימן". הם מקפידים להתפלל בנוסח תימני מלא, כהמשך לזיכרונות מבית אבא. הרב אליהו לוי וחבריו מארגנים במקום ערבי גיבוש בנוסח תימן עם מרק תימני, לחוח וחילבה.

ככל שהתמשכה השיחה עם מרים ושרה תהיתי ביני לבין עצמי מה הפך את הקשר בין בעליהן למיוחד כל כך, ומדוע היום כבר קשה למצוא חברות אמיתית שכזו. אולי זה הקשיים שהם עברו יחדיו, אולי אמונתם המשותפת בבורא עולם ועשייתם המשותפת. כך או כך, יפת ויוסף ז"ל היו חברים קרובים וטובים שדאגו מאד איש לרעהו. "בכל הזדמנות שהיה אפשר, אבא שלי היה הולך לביתו של יוסף" מספרת אתי "אם הוא לא היה בבית הוא היה מנכש לו את הגינה, משקה לו את הצמחים".

וזה אולי מסביר ממי למד ששון דמארי את המחווה של טיפול בגינות של חברים ומשפחה, שהרי הוא נוהג כך בעצמו גם היום.

החברות והקשר בין יוסף ויפת ז"ל הלכו והתהדקו ולפני מספר שנים פנה יפת ז"ל למועצה הדתית וביקש לרכוש חלקת קבר משותפת לו ולרעייתו. "אני רוצה לקנות חלקה בשכונת וילות" הוא אמר לבתו אתי בהומור שכה אפיין אותו. "ולעשות חלון קטן לטלפון לי ולאשתי. ולצידי אני רוצה את יוסף ואשתו".  אתי שיתפה את ששון דמארי בבקשת אביה, ולאחר תיאומים הם הגיעו עם המועצה הדתית להסכם שבו הם רכשו חלקה משותפת לשני זוגות ההורים.

מספר שנים אחרי שיפת  נפטר, נפטר גם יוסף והם טמונים בבית העלמין זה לצד זה. "קיימנו את צוואתו" ,אומרת מרים "ורק חלון לטלפון בינינו לא השארנו…", היא מסכמת בבדיחות הדעת ושתי הנשים מרים ושרה, צוחקות צחוק בריא ומשוחרר.

                              

אולי יעניין אותך

Bottom ad