בשירי, איש עסקים בעבר וכיום מתווך דירות מצליח, גילה את משמעות החיים רק כשבתו אושפזה בבית החולים בסכנת חיים, שם הוא גילה את האמת, את הרוחניות ואת החשיבות בנתינה ובעזרה לזולת ומאז הוא איש שמח ואופטימי שלא מפסיק לתרום ולהתנדב.
את בשירי פגשתי לראשונה לפני כחמש עשרה שנה, כשהקמתי את עמותת "ידיד". עמותה שמטרתה לסייע לנזקקים ולחלשים באוכלוסיה להגן על זכיותיהם. "באתי להתנדב, שמעתי שכאן עוזרים לאנשים בביגוד, אוכל ובבירוקרטיה שכרוכה בנושא דיור". אמר אז בשירי, "חשוב לי לעזור ואני מוכן לבצע כל משימה שתטיל עלי".
ואכן, בשירי לא הסתפק רק במשימות שהטלתי עליו. מעבר לטיפול באנשים שמרביתם קשיי יום, אנשים למודי סבל וכאב, הוא ליווה אותם באופן אישי גם אחרי שעות העבודה.
פעם אחת, כשעמדתי קצת חסר אונים מול ערמות הבגדים שהלכו ונערמו במשרדי העמותה, בגדים שאנשים טובים הביאו למען הנזקקים, הופיע בשירי כשעל פניו חיוך רחב. "השגתי מקום בתרומה בקניון לב הצפון, חנות שתהיה לבגדים, מעתה יהיה לנו בוטיק". בזכותו ובעזרת עוד כמה מתנדבות מקסימות ובראשן שוש זונדר הפך "הבוטיק" למקום מבוקש שבו אנשים מצאו בחורף מעיל חם ללבוש ואמהות לילדים קטנים קבלו גם מטרנה וטיטולים שהשגנו בתרומה.
לא פעם, תהיתי מה הניע את בשירי לעזוב את משרדו בתיווך דירות, יומיים בשבוע. מהיכן האדיקות והמסירות נובעת, גם שנים רבות אחרי שהמקום נסגר ונפתח בשנית, גם כשלא הייתי כבר שם בשירי לא הפסיק את התנדבותו. הוא היה ממשיך להגיע עם חיוך רחב, שופע אופטימיות ושמחת חיים, רוצה לתת מעצמו עוד ועוד.
השבוע, אחרי שנים כה רבות שאני מכיר את בשירי, הלכתי לביתו, להתוודע גם למשפחתו ונדמה לי שהבנתי. כשראיתי את הקשר המדהים שיש לו עם ילדיו, את ההערכה והאהבה שיש ביניהם, גיליתי גם מה הביא אותו למשל לגייס שניים מחבריו לעסקים ולתרום מכספו למען הבנות מסטודיו "לי-אל", אותן בנות ממשפחות במצוקה, שלהוריהן אין דרך לממן את הנסיעה היקרה לפסטיבל מחול באילת שאמור להתקיים בקרוב.
הכול התחיל אז כשהיה ילד בג'רבה, והוא בן לאחת המשפחות העשירות ביותר, כשראה איך ביום אחד אחרי מות אביו, אימו בהריון מתקדם מנושלת מירושתה, וזאת כי האח של אביו דאג להחתים את אביו על מסמך כוזב, הוא לא שוכח את היום שעלה לישראל ביחד עם 9 אחיו, את הבית הקטן והריק בבאר-שבע. "אז כבר הבנתי, שמי שקרוב לצלחת אוכל, במשך שנים רבות כעסתי על מעתוק הדוד, איך הוא לקח הכול והתעלל בנו כמו כלבים, אבל די. בחרתי שלא לכעוס יותר". אומר בשירי "זה לא מוביל לכלום, אבי נפטר בגיל חמישים והוא היה עשיר כקורח, אז מה כל זה היה שווה?".
ביום שיפית בתי אושפזה בבית-חולים כשהייתה בת 6 עקב מחלה נדירה בדם, כשהרופאים אמרו לי שאחד ממיליון ילדים חולים במחלה. כשחייה נעו בין ייאוש לתקווה, התחלתי לחשוב על החיים ומשמעותם, שם נשבעתי שהמשפחה שלי קודמת לכל. לעזאזל העסקים והכסף, והכעס לא מוביל לכלום. עבר אין, עתיד עדיין והווה כהרף עין".
כלה בת 15 החתן בן 35
אמו של בשירי, מז'ינה נישאה לאביו כמיס כאשר הייתה רק בת 15. האב כמיס איש עסקים אמיד שהיו בבעלותו חברת אוטובוסים, תחנת דלק ומוסכים, נישא לאימו בגיל 35 "אדם עשיר יכול להרשות לעצמו הכול" אומר בשירי.
בשירי נולד וגדל באי ג'רבה שבטוניסיה. "כשהייתי ילד, לא יכולתי לברוח לשום מקום, מסביב היה הכול ים, הים של ג'רבה ידוע בגאות ובשפל שלו, זאת הסיבה שאני מאד אוהב לשחות עד היום".
אביו היה כה עשיר שכאשר היהודים החליטו לעלות לישראל הם היו משחרים לפתחו כדי שיקנה מהם את הבתים. "אני זוכר איך הוא היה משלם להם כסף במזומן וקונה בית אחר בית".
אבל האידיליה הזו לא נמשכה שנים רבות. כשבשירי היה בן 15 אביו נפטר ואז התברר לו ולכל משפחתו כי הם נותרו בעצם חסרי כל. האח של אביו מעתוק שהיה שותף בעסקי האב החתים אותו על מסמך כי כל הנכסים יעברו אליו בלבד, לא אימו ההרה ולא ילדיה יקבלו מאומה. גם בית המשפט לא ריחם על מז'ינה ההרה, לא עליה ולא על 8 ילדיה. "על מי יסתכלו על הגביר או על האלמנה. אמא הייתה אישה תמימה שלא ידעה קרוא וכתוב, בכלל, בטוניסיה נשים היו מחוץ לתחום, בבתי הקפה ישבו רק גברים".
וכך כשהם חסרי כל בשנת 1965 עלתה האם עם 8 ילדיה לישראל, לשיכון ד' בבאר- שבע. כשבשירי התלבט אם לצאת לעבוד כדי לסייע לאימו בפרנסת המשפחה היה זה האח ז'קין שהתנגד, הוא רצה להבטיח עתיד יותר טוב לאחיו הצעיר. "ז'קין היה המודל שלי לחיקוי והערצה, הוא כיוון אותי לאורך כל הדרך, הוא שלח אותי ללמוד בישיבה תיכונית, עד שהתגייסתי לצה"ל, לגולני".
בזכות ז'קין שמתגורר כיום בצרפת רכש בשירי השכלה ואף סיים לימודי הוראה בסמינר בית הכרם בירושלים. אחרי השחרור מצה"ל הוא פגש את רעיה שרק עלתה עם אחותה והוריה מלטביה, הם נפגשו כשבשירי הגיע לעבוד כמדריך בבית הספר שבו למדה.
הרעיה ששמה רעיה
ההתאהבות בניהם הביאה אותו לעבור למקום המגורים של הוריה של רעיה לקריית-שמונה. ההתחלה הייתה קשה, רעיה צעירה שרק עלתה לישראל ואיציק מורה שכיר בבית-ספר "יצחק הנשיא". אבל לא חלף זמן רב וסוכן ספרים שהזדמן לבית הספר גילה לבשירי את סוד הקסם שבעסקים. "היום הרווחתי מה שאתה הרווחת במהלך כל החודש". החיבור בינו לבין הסוכן הפך את בשירי כמה שנים אח"כ לעצמאי שמעסיק 80 סוכנים בכל הארץ. יחד עם לואיס גולדשטיין הם הקימו סוכנות דרך תרבות לעם והחלו לשווק אינצקלופדיות וספרים בכל הצפון, במקביל נכנס בשירי גם לענייני הביטוח ותיווך דירות, הוא היה הראשון בקריית שמונה שעסק בתיווך, כשהוא מנהל 3 עסקים במקביל. "עישנתי שתי קופסאות ביום, שקלתי המון והייתי במרוץ מטורף אחרי הזמן, להספיק עוד ועוד…".
עד אותו יום שבו יפית בתו שהייתה בת 6 אושפזה בבית החולים עקב סיבוך נדיר בדם. "בשבועיים, שהיא נלחמה על חייה, עשיתי חשבון נפש והבנתי שהילדה שלי היא הדבר היקר בעולם עבורי, ושום דבר לא שווה את זה. חשתי רגשי אשמה שלא הייתי מספיק עם ילדתי האהובה ואז זה הכה בי. מעתה אני מקדיש את כולי למשפחה, עזבתי את כל עסקיי מלבד התיווך, הפסקתי לעשן והצטרפתי לחוג שומרי משקל, החלטתי לדאוג לעצמי ולמשפחתי".
הוא עשה שינוי דרסטי. במשך שנים רבות הוא היה רוכב על אופניים והשתתף אפילו במסעות "מדן ועד אילת". עומרי וטל בניו סיפרו לי כי כשהיו בני שבע עשרה הם הצטרפו לאביהם לטיול אופניים בעליות הקשות בכביש המתפתל למשטרת נבי-יושע, "אבא היה מגיע למעלה ראשון, יורד אלינו שוב וחוזר איתנו שוב למעלה".
היום, את הבוקר שלו הוא מתחיל בהליכה ברגל לכפר-גלעדי, שוחה במשך שעתיים ויורד חזרה לקריית שמונה. בנוסף יום אחד בשבוע הוא יוצא לטיולים רגליים בכל הארץ, עם קבוצת מטילים מגובשת ובה 35 חברים מכל הצפון, את החוג מרכז עמר עבדאללה, מנהל המכינות במכללה.
המשפחה
למרות שאיציק ורעיה התחילו בלי שום תמיכה ואמצעים הם הקימו משפחה לתפארת והם הורים לחמישה ילדים. עד היום הם חולקים יחד את אותו משרד. היא בהנהלת חשבונות והוא בתיווך דירות. היא מנהלת חשבונות מקצועית וותיקה, הבת יפית שסיימה לימודי יעוץ מס עובדת לצידה. בנם עמי שהינו רואה חשבון מתגורר בתל-אביב, עומרי סטודנט למדעי המחשב ושלי הבת הקטנה חיילת מדריכה במגלן, בוגרת המכינה הקדם צבאית בבני-ציון. לעסקי התיווך שמנהל בשירי הצטרף גם בנו טל.
בעידן הפייסבוק הצליח בשירי לאתר את נכדיו העשירים בטוניסיה של דודו מעתוק. הוא מעדכן אותם על כל מה שקורה בארץ, שולח להם תמונות של המשפחה ומספר להם על כל מה שקורה בחייו. הכול חוץ ממה שעולל להם סבא מעתוק פעם לפני שנים. כי את הדברים שבשירי לא רוצה לזכור, הוא פשוט בוחר לשכוח.
