נולדתי בשנת 1932 בתוניס להורים אוהבים והיו לי שני אחים בוגרים. אני זוכרת שאימא שלי הייתה אוהבת אותי, אני זוכרת שהייתה מנשקת ומחבקת אותי, ותופרת לי בגדים. אני זוכרת את המאכלים שלה. היא הייתה מכינה ריבות ומכינה פלפלים מתוקים וחריפים. הייתה מכינה ירקות כבושים והרבה ריבות של לימונים. מערכת היחסים איתה הייתה כמו היינו חברות. היינו מדברות הרבה על הקורה איתי בבית הספר כשהייתה מחזירה אותי משם הביתה. הייתה שומרת ומגוננת עלי שלא אלך למשפחות.
כשהתחילה המלחמה ב-1939, הייתי בת 7. הכומר אסף את כל הילדים, משהו כמו 17, לשמור עליהם במנזר, ואימא הייתה מבקרת אותי. אחד הכמרים, ד"ר סאלין, אימץ אותי כבת, הביא לי יותר לחם וטיפל בי. הייתי חולה במחלה מדבקת והוא לקח אותי לחדר לבד, קשר לי את הידיים בבדים שהפצעים לא ידביקו לי את כל הגוף וטיפל בי. נכנסו חיילים גרמנים לחדר והתחילו לצעוק עליו בוגד בוגד! היא יהודייה, יהודין קאפוט! אחד החיילים הוציא רובה. ד"ר סאלין ישר נשכב עליי והוא ירה עליו. ככה הוא מת כשהוא שומר עליי.
אחרי שהבנתי שאין יותר מי שיגן עליי במנזר לא יצאתי 15 יום מהמרתף ששמו את הארון שלו שם. ישנתי על הארון שלו. אחר כך סאן פול, אב המנזר, שלח את כל הילדים למשפחות עד סוף המלחמה.
אחרי המלחמה התאחדנו שוב אבא אימא ואני, והתמודדנו עם זה שאחד האחים שלי מת. אחרי התיכון רציתי ללמוד רוקחות, אבל אבא שלי נפטר ואחי הגדול לא הסכים שאלך ללמוד מחוץ לעיר ואעזוב את הבית. ככה זה היה אז, לא כמו הילדים של ישראל. הבנתי שהוא דואג לי ומפחד שיקרה לי משהו אז לא אמרתי כלום ונשארתי לגור עם אימא. בגיל 18 עברנו לגור בצרפת אימא ואני, ובגיל 20 עלינו לארץ. הגענו לשער העלייה בחיפה ומשם שלחו אותנו לקיבוץ כפר גליקסון. היו לנו הרבה קשיי הסתגלות.
אחרי שהגענו לקיבוץ אימא ואני, רצו לגייס אותי לצבא ולשלוח את אימא שלי לחדרה, אני לא ידעתי איפה זה ומה אני אעשה בלעדיה אז פגשתי את בעלי לולו, והיה לו פתרון, אנחנו מתחתנים, וככה לא ייקחו את אימא ולא יגייסו אותי לצבא. הסכמתי, התחתנו. לא שאלתי את עצמי בכלל אם אני אוהבת אותו. הייתי צריכה להתחתן איתו. הוא ידע צרפתית וככה לא לקחו לי את אימא שלי. אחרי החתונה עזבנו את הקיבוץ לראש פינה, ואימא עברה לגבעת עדה. לולו עבד בייבוש החולה, אני הייתי בהריון והיה לי מאוד קשה. כל הזמן היו לי בחילות ואימא שלי רחוקה ממני ואני לא ידעתי לבשל, אפילו קפה לא ידעתי להכין. וכשהילדים גדלו עבדתי במפעל סריגה ואחרי זה בגן. תמיד אהבתי לסרוג לרקום לעשות שטיחים, מאוד אהבתי להתעסק בזה, זה הרגיע אותי. הכוח שלי היה לא לעזוב את הילדים שלי, זה היה הרצון שלי.
לולו, בעלי, אוהב, שומר, דואג, אכפת לו ממני".
