הפסקה הראשונה הפותחת את הספר 'מלכוד 67' (מיכה גודמן, הוצאת דביר) מתארת את ממשלת האחדות שקמה לראשונה במדינת ישראל, בשנת 1967: "ערב מלחמת ששת הימים הוקמה בישראל, לראשונה בתולדותיה, ממשלת אחדות לאומית. לא רק הממשלה התאחדה, לנוכח האיומים הגדולים התלכדה גם החברה הישראלית, וסולידריות כלל־יהודית פשטה בארץ ובעולם. אחדות עמדה ברקע הניצחון הגדול בתולדות המדינה. בשישה ימים של מלחמה צה"ל הביס שלושה צבאות, ומדינת ישראל שילשה את גודלה".
מסתבר שההיסטוריה וההווה מיישרים קו, עם ישראל בסכנה, מתאחד, מתלכד, מפגין סולידריות יהודית בארץ ובעולם ומצליח לנצח. לא משנה אם זה מגיפה, מלחמה או משבר כזה או אחר. הנוסחה ברורה: כשאנחנו ביחד, אנחנו מנצחים.
המשך הפסקה מעורר דאגה לקראת ימים בהירים יותר: "אך כיבוש השטחים הצית מחלוקת גדולה וכואבת. האם ראוי ליישב את השטחים החדשים ביהודים, או שאולי מוטב למסור אותם לערבים בתמורה להסדר שלום? השואפים לשלמות הארץ והשואפים לשלום בארץ התנגשו אלה באלה וקרעו את החברה הישראלית לשני מחנות. האחדות הגדולה של ערב המלחמה התפרקה בגלל תוצאות המלחמה".
התסריט מוכר, הכלכלה משגשגת, הבטחון יציב, יחסי החוץ מצוינים ואנחנו מחפשים סיבות להתפצל ולהתמרמר, כמאמר שירו של ארקדי דוכין "מרגיש אשם על זה שטוב לי".
תחשבו על זה, עם ישראל היה משועבד במצרים, משם 40 שנה במדבר, הגיע לארץ המובטחת וכאן התפצל לשתי ממלכות. דווקא במקום בו הכל מסתדר מתחילות הבעיות.
אם ללמוד מההיסטוריה, אז דווקא עכשיו, שאנחנו אחרי המבול, עם ממשלת אחדות רחבה וחיובית, צריך להיזהר מחיפושים אחרי בעיות.
משפט מרתק נוסף מתוך הספר (עמוד 116): "המונופול התדמיתי של הימין על הציונות, ושל השמאל על ההומניזם, ושל הדתיים על היהדות, פוגע ביכולת שלנו לחשוב על הומניזם, ציונות ויהדות".
בעיניי, המשפט הזה לא בא להאשים, אלא לעורר. המונופול הוא לא בגלל "השתלטות", אלא משום הצבה בחזית רשימת ה"אני מאמין, ועל זה אני נלחם".
לעיתים הבעיה היא לא במהות אלא ברעשי הרקע. מכירים את זה שאנשים סתם שונאים קבוצת כדורגל, דווקא בגלל התנהגות האוהדים שלי, למרות שהיא משחקת יפה והוגן. רעשי הרקע ביציע מוחקים את צבעי הקבוצה ומחליף אותם בכתמים מלוכלכים.
מה נשאר לנו?
כולנו מתחילים לחשב מה וכמה הפסדנו מהקורונה? אנחנו לא מתייחסים רק לכסף, אלא לבריאות הנפשית, שלום הבית שאצל חלקנו נפגע, הילדים שהלכו לאיבוד בעולמות הווירטואליים וכו' וכו'.
רגע לפני שמתחילים לאסוף את השברים, כדאי להיזכר מה קרה לרבי עקיבא. בגמרא מסופר שהיו לו 24 אלף תלמידים וכולם מתו בזמן אחד – בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. בסה"כ נשארו לו 5 תלמידים חשובים מוסרי תורתו, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. במילים אחרות כ-0.001% ממה שהיה לו. אבל רבי עקיבא לא התייאש. הוא ראה למרחוק והבין שהחמישה האלה ימשיכו להדליק את הלפיד ויפיצו את התורה כאש בשדה קוצים.
הנה משהו נפלא שכתב הרב שמואל ברוך גנוט:
אינני יודע מה קשה יותר: לפתוח דף חדש ולהיהפך מעם הארץ דאורייתא לרב רבנן, או להמשיך ולמסור את התורה מפסגת רום הנחלתה ל-24,000 תלמידים גאונים, לחמשה תלמידים בודדים.
אך אם הדרך נכונה היא, והאמת הפשוטה לא השתנתה כקוצו של יו"ד, אם רצון ד' יתברך הוא שרבי עקיבא ינחיל את התורה שבעל פה לעם ישראל, אזי רבי עקיבא ניגש שוב למשימתו. מאי נפקא מינה האם מדובר בעשרות אלפי תלמידים או בכמה יחידים? התורה היא אותה תורה, ועם ישראל זקוק לתורה כמו אויר לנשימה, וכמשלו הנודע של רבי עקיבא – כדגים ללא מים.
לסיום, נביא ציטוט נוסף מהמחבר של הספר 'מלכוד', מיכה גודמן: "במהלך העבודה על הספר למדתי עד כמה המשאלה הבלתי מדוברת של כל הצדדים המשתתפים בוויכוח הפוליטי הישראלי היא המשאלה להיות מוּבָנים. אך הבראת השיח הפוליטי הישראלי תלויה ביכולתנו להוסיף לתשוקה זו את התשוקה להיות מְבִינים.
אז עכשיו, מטרת העל של כולנו היא להבין. את מה? את המציאות של כל אחד ואחד מאיתנו. בהצלחה.
