היום ה-16 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

ידו של ה' הביאה לנו את רחל

 

יום ראשון השבוע, אולמי תהילה, מגיע לסיומו מסע ארוך בן עשרים וחמש שנים של גבי מוטי ועדה אשתו.

לנוכח מאות מתושבי העיר רבנים, בני משפחה, חברים וכלת השמחה רחל-ננג'ן, הודו גבי ועדה קבל עם ועדה לבורא עולם על שזיכה אותם בזרע של קיימא.

עוד נחזור למעמד סעודת ההודיה בהמשך.

 

…גבי מוטי ועדה נישאו לפני עשרים וחמש שנים, וכמו כל זוג צעיר תיארו את חייהם המשותפים בצבעים אופטימיים של ורוד. הם חלמו להקים בית בו ילדים יתרוצצו בין כתליו ויפיצו את אותו אור הגורם להורים לחוש שמימשו את אחת המשימות החשובות בחייהם המשותפים, העמדת צאצאים.

חדורי אמונה ומצוידים בסיפורי חברים ומכרים, הם ציפו לילד שיגיח לאוויר העולם ויממש את חלומם.

הזמן חלף ולא הביא את בשורת ההיריון.

לוח השנה השיל יום ועוד יום, ככה שנתיים ימים.

 

העתיד נראה ורוד עד ש…

 

– מתי הבנתם שיש בעיה בהבאת ילד?

גבי: "בהתחלה לא העלנו על דעתנו שהעיכוב הוא בגלל בעיה כלשהי. הכרנו זוגות שגם אצלם הילד לא בא מיד. אחרי כשנתיים של ניסיונות נפל לנו האסימון. רק אז עלתה המחשבה שקורה פה משהו".

עדה: "לא הייתה סיבה נראית לעין המעידה על בעיה. היינו חדורי אמונה שזה רק עניין של זמן, והילד יבוא".

 

השיחה מתקיימת ביום שני, פחות מעשרים וארבע שעות מהאירוע, בביתם שברחוב סלמנוביץ'. הבית הגדול אותו הכרתי מדייריו הקדומים הרב ישראל קירשטיין ראש ישיבת ההסדר ורעייתו בתיה, נראה פתאום מלא יותר. רחל-ננג'ן, אפילו לא יודעת שההתכנסות היא בגללה, ישנה בחיקה של אימא-עדה צמוד צמוד לליבה עטופה בחום ואהבה כמו שרק יכולה להעניק אימא אחרי ציפייה של עשרים וחמש שנים.

 

לעיתים אתה בטוח שאתה מכיר את החברים שלך ואף אחד לא יחדש לך. כך בעצם קורה לרובנו כאשר מולנו עומדים אנשים שמשהו אינו 'מטקטק' בלוח הזמנים המתוכנן: חתונה, ילדים, בר מצווה וחתונה של הילד. פתאום השמות והפנים נראים אחרת הכאב, הדמעות, התקווה והתסכולים מהכישלונות להביא ילד מקבלים ביטוי של עיניים דומעות, גרון יבש וצביטה בלב.

 

גבי: "אחרי אותן שנתיים של ניסיונות, הפנה אותנו הרב אברג'ל אל מומחה בטיפול הומיאופתי. הטיפול היה מצוין, אבל לא פתר את הבעיה שלשמה באנו אליו. ברוב הגינותו, הוא המליץ לנו להפסיק את הטיפול 'חבל על הכסף שלכם', הוא אמר.

מכאן החל המסע שלא ידענו ולא העלנו על דעתנו שימשך עשרים וחמש שנים תמימות. לצערנו, כתוצאה מאבחנה ראשונה לא נכונה בזבזנו זמן יקר. בגלל גילה הצעיר של עדה, הפרופסור אליו הופנינו לא העלה בדעתו שיכולות להיות בעיות, והטיפול הלך למקום לא נכון. החלפנו רופא שמיד גילה שיש בעיה וצריך 'ניתוח קטן'. 'יומיים שלושה, ואת בבית', אמרו הרופאים, יומיים שנמשכו עשרים ימים, והיו גורליים ומשמעותיים בהמשך", מספר שנים מאוחר יותר.

 

מכירים את הרב בורשטיין

הימים היו ימי חנוכה וכתוצאה מתאונת דרכים שקרתה לרעייתו של רב מישוב בשומרון במהלך שעור נהיגה, היא איבדה את ולדה ואושפזה ליד עדה.

גבי: "שנינו יושבים עם הנשים שלנו ומדליקים נרות חנוכה ושרים שירי חנוכה. תוך כדי הוא שואל לסיבת אישפוזה של עדה. סיפרנו לו, והוא, ללא שהיות שלף מספר טלפון ואמר 'עכשיו אתה מתקשר לרב מנחם בורשטיין'. 'מה עכשיו', אמרתי לו 'שעה שתיים עשרה בלילה'. 'עכשיו אתה מתקשר, הרב מתחיל את העבודה שלו רק עכשיו'. טוב, לא הייתה לי ברירה, ירדתי לטלפון הציבורי והתקשרתי אל הרב בורשטיין מייסד מכון פוע"ה לפוריות".

המפגש בבית החולים הביא את התפנית וההכרות עם הרב בורשטיין שמעתה אימץ אותם לליבו.

 הרב בורשטיין ממכון פועה והרב צפניה דרורי

עיניהם של עדה וגבי נוצצות כאשר הם מזכירים את שמו הרב בורשטיין. גבי: "הגעתי לביתו הקטן והצנוע. הרב קיבל אותי במאור פנים וכוס מיץ ופתח לנו כרטיסיה כמו שפותחים במכולת. 'מעכשיו אתם לא עושים שום צעד בלעדיי', הוא פסק. הרב בורשטיין הוא 'הרב פירר' של פוע"ה.

הרב הפנה אותנו לרופא מומחה שהחל את הבירורים מהתחלה ועד מהרה החלו הבדיקות והניתוחים שלא תמיד כוסו על ידי קופת חולים משקולים פנימיים של הקופה".

 

אין בכוחם של המקשים להעביר את עומק תחושות הכאב, האכזבה, התקווה, וחוזר חלילה. הימים והלילות עוברים באי ודאות ובחוסר ידיעה באשר לעתיד.

עדה, בצניעותה הרבה, ממעטת להיחשף על אף העובדה שהינה מנהלת חרוצה ודמות חינוך מופתית בבית הספר 'קול יהודה' המונה מעל לשלוש מאות וחמישים ילדים בחצור.

רחל, פרצה שסתום נסתר שהיה חבוי בנשמתה של עדה והיום היא מרשה לעצמה לחשוף טפח ממה שעבר עליה.

שפתה הצחה, העין והחי'ת הגרוניות, הן מתוויי התקן המעידים על היותה דור שלישי בארץ.

 

– עדה, במהלך השנים החברות שלך התחתנו וילדו ילדים ואפילו חלקן כבר סבתות. מה חשת כאשר ראית  עגלה ותינוק?, אני שואל את עדה.

עדה, נמצאת בעצמו של חלום שהתגשם, עוצרת את שטף דיבורה, נושמת פעם ועוד פעם ועיניה בוהקות, הפעם מזיכרונות העבר. ניכר כי הדבר קשה לה, המפגשים והמבטים.

עדה: "לצד הטיפולים האין סופיים, השתדלנו לקיים אורח חיים רגיל. נחשפנו למה שהולך סביבנו, ומטבע הדברים נפגשתי עם אימהות. המבטים של חלק מהן, הרחמים, פגעו בי לא פעם. איני מאשימה אף אחת, חלילה, אבל מילה לא במקום או תגובה כמו למשל לאמירה שלי 'איזה ילד חמוד', גררו תגובה כמו 'כן, אתמול הוא היה חולה…'".

דבריה אלו של עדה חותכים בבשר החי ומעצימות את רגש ההזדהות עם מה שהם עברו משך עשרים וחמש שנים.

 

– לא היו לכם רגעים שנשברתם, שהרמתם ידיים?

עדה: "היו. היה קשה מאוד. האמונה שלי הייתה חזקה וידעתי שאני עוברת ניסיון. אבל עד מתי? כמה זמן? לפעמים, הייתי מסתכלת סביב ואומרת 'למה, למה לא מגיע לי ילד? למה אני צריכה לסבול כל כך הרבה שנים?' והייתי ממשיכה לטיפול ועוד טיפול. לא הרשתי לעצמי להישבר".

גבי: "האמת, אני לא נשברתי. אמרתי לעדה, 'תראי, יש לנו ילדים, אני בבית ספר רמב"ם ולך בבית הספר 'קול יהודה'. נסתפק בזה. כנראה, שככה רוצה הקדוש ברוך. תראי כמה את סובלת'. אני יודע שמצידי, זאת לא הייתה חוכמה. מי שסבל, זאת הייתה עדה. לא יכולתי לראות אותה בסבלה, זה כאב לי מאוד-מאוד. למרות הרצון שלנו בילד, הייתי מוכן לוותר. אבל, עדה לא הייתה מוכנה. זה חיזק אותי להמשיך ולתמוך בה בכל מה שתחליט".

 

 

 

עולה לקברה של רחל אימנו

עדה מלאה שבחים על הדרך בה נהג כלפיה גבי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד לוּלא התמיכה של גבי. הוא היה צמוד אליי לאורך כל הדרך. היה בא איתי לכל הבדיקות, נמצא איתי בכל הניתוחים והאשפוזים. התמיכה והליווי שלו נתנו לי המון כח", אומרת עדה בהערצה על גבי.

מי שמכיר את גבי יודע שהוא 'בלתי עציב', כמו שאומרים הגששים. הצחוק והאופטימיות טבועים באופיו ונשמתו.

אחת המתנות שחנן הקדוש ברוך את גבי זה החן ושמחת חיים. כאשר הוא מספר את הדברים, קשה להאמין שבעצם הוא אחד משני 'השחקנים הראשיים' של הדרמה.

גבי: "לפני כשנתיים קיבלנו טלפון מאחד הפרופסורים שטיפל בעדה בעבר, כדי לשאול מה נשמע. מסתבר, שהומצאה שיטת טיפול חדשה. משהו מדהים. הוא הציע לנו לבוא ולנסות את השיטה. עדה קיבלה את השיחה, וענתה שהיא מוכנה אבל צריכה להתייעץ איתי. אמרתי לה, מבחינתי, נעצור. אין לי יותר עצבים לחפש עוד פעם חניה בבית חולים הדסה… (צוחק) אבל, אם את רוצה, אז נמשיך. ואם כן, בחופש'. עדה ענתה 'גבי, אין מקריות, אם הרופא התקשר עכשיו סימן שיש שעת רצון. נקבע תור ונלך כמו שהרופא אומר". כך היה.

 

גבי ועדה אנשי חינוך בלב ובנשמה ובראיה לאחור, נראה שחלק מהסיבות להתארכות הטיפולים הייתה נאמנותם למערכת החינוך ובעיקר לילדים.

עדה, אישה חרדית המאמינה שאדם לא מקבל ייסורים אלא אם כן יוכל לעמוד בהם. "בשנה האחרונה גברו התפילות ועליתי ארבע פעמים לקברה של רחל אימנו, שבתנו נקראת על שמה ועל שמה של אימו של גבי", מספרת עדה, כאילו שחשה שזוהי הישורת האחרונה וצריך להגביר תפילות ותחנונים דווקא אצל אימא רחל. "פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי לו 'די, אני לא יכולה יותר. מספיק עם הייסורים שאנחנו עוברים כבר עשרים וארבע שנים'", היא אומרת ומשפילה את מבטה.

התפילות החוזרות ונשנות, יום-יום שעה-שעה לפרי בטן, דומה הייתה לאדם העומד מחוץ לבית בחורף קר ודופק על הדלת ודופק ודופק, והדלת לא נפתחת…

 

 

אני בהריון!

…בחודש מאי האחרון, במהלך ההפסקה בין שיעור לשיעור, הנייד מצלצל ומעברו השני של הקו האחות המטפלת. 'שלום עדה. התשובה חיובית'. האחות עוצרת ובטוחה שתשמע שאגה, צעקה, משהו… עדה, בתגובה עונה לה 'יש צלצול, ההפסקה נגמרה. תתקשרי אחר כך…". כל-כך עדה הייתה שקועה ב'ילדיה' בבית הספר עד ששכחה מילדה-שלה.

מיד לאחר מכן, התקשרה עדה לגבי כדי לבשר לו את הבשורה לה הם מחכים חצי יובל שנים.

גבי: "עדה מתקשרת ואומרת "אני בהריון". ככה בלי כל הקדמות. קמתי מהכיסא והתחלתי להסתובב בחדר, הולך וחוזר לא יודע מה לעשות עם עצמי. המילים נעתקו, ואני כמו פורפרה מסתובב".

הימים והשבועות הבאים עוברים מבלי שיֵשתפו איש. "פחדנו, חששנו שאחרי כל כך הרבה אכזבות וכישלונות זה לא יצליח ושוב תהיה אכזבה. לא רצינו להכאיב לאוהבנו", אומרים השניים.

מי שהיה שותף לסוד ההיריון, היה הרב בורשטיין והרופא המטפל. עוד יום ועוד שבוע וחודש. עדה ממשיכה בשגרת עבודתה בביה"ס ועושה מאמץ להסתיר את הבטן הטופחת מחברותיה לצוות, אבל…. הריון, סופו שיתגלה.

בערב ראש השנה האחרון מחליטים גבי ועדה שזהו, הגיע הזמן ומגלים את הסוד המתוק למשפחה ולחברים הקרובים.

"התקשרנו למשפחה ואמרנו "שנה טובה עדה בהריון…".

 

…"עכשיו אני סבבה", אומר גבי בחוש ההומור המיוחד לו "גם אבא וגם סבא".

עדה, על אף השמחה המציפה אותה בכל פעם שהיא מביטה על רחל-ננג'ן הקטנה, נותרה מאופקת ומשאירה את תפקיד 'שר החוץ' לגבי בעלה.

…בערב ההודיה סיפר הרב מנחם בורשטיין את מה שעבר על גבי ועדה מהצד השני של המתרס.

"היו לי עשרים וחמש כרטיסיות של מטופלים. הרשימה הלכה והצטמקה עד אשר נותרו שניים. זוג מאילת וגבי ועדה. הם נכנסו לי ללב מהרגע הראשון, אני לא יודע להסביר, אבל זאת האמת. לאחרונה הזוג מאילת הביא ילד ונותרו גבי ועדה", מספר הרב בורשטיין וקולו נשנק. "בכיתי, התפללתי הגעתי אל הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל שליווה אותנו. התחננתי לפניו שיבטיח לי שלעדה וגבי יהיה ילד. הרב בצניעותו, אמר שאינו נביא והוא לא יכול להבטיח. אחרי הפצרות ותחנונים, הוא אמר 'יהיו להם ילדים'. שמחתי והאמנתי. הימים חלפו והרב נפטר, ועדיין אין ילד. עליתי לקברו של אבי שנפטר בינתיים, וקבור בחדרה, בכיתי ובקשתי שילמד זכות על הזוג הנפלא הזה. שבתי ועליתי על ציונו של הרב אליהו זצ"ל ובעודי בוכה הזכרתי לו את הבטחתו. 'אתה חייב לקיים את הבטחתך', 'הזכרתי' בתחינה".

מספר הרב, ועוד ועוד עיניים דומעות בקרב הקהל באולם.

"הערב אנחנו נמצאים כאן כדי להודות על הנס הגדול שקרה. איני יודע להסביר, אבל היום נסגר מעגל שהתחיל לפני חצי יובל שנים. גבי ועדה הורים לתינוקת נפלאה", חתם הרב בורשטיין מנחם מייסד ומנכ"ל פוע"ה.

רב העיר הרב צפניה דרורי אמר בדברי ברכתו שמדובר בזוג מיוחד שעשה קידוש השם גדול לאורך כל אותן שנים קשות של התמודדות, באמונה ובביטחון בקדוש ברוך הוא.

"אתם אנשים מיוחדים בעיר מיוחדת".

 

לא שוכחים את האחרים

 

מה הייתם מציעים לזוגות שנמצאים במצבכם?

עדה וגבי עונים יחד "לעבור את התהליך יחד. חשוב ביותר לעשות הכל ביחד, לא לשלוח את האישה לבדה, להאמין שזה יקרה להאמין שבסופו של דבר הילד או הילדה יבואו. ולא פחות חשוב, לא לוותר על החיים עצמם, לחיות את החיים, לעבוד ולהמשיך לטפל".

עדה מוסיפה "חשוב לי להדגיש. הטיפולים היו חשובים והכרחיים ללא ספק, אבל מי שהביא את הישועה היא יד השם יתברך".

גבי, הרי לא מסוגל לחתום שיחה כזו בלי הרוח האופטימית והמשקפיים הוורודים דרכם הוא מסתכל על העולם "תַרְאֵה לי עוד מישהו שזכה להיות חמש עשרה פעמים סנדק", אומר גבי. "אתה יודע איזו זכות זאת הייתה להיות סנדק כל כך הרבה פעמים. מישהו היה נותן לי סנדקות אם היו לי ילדים…", הוא אומר וצחוקו המתגלגל מדביק גם אותי, את עדה ואת רחל-ננג'ן הקטנה, הסיבה למסיבה לה חיכו עשרים וחמש שנים…

רחל הביאה גם לשינוי קידומת לגבי ועדה, ומעתה הם לא זוג, הם משפחה: אבא, אימא והתינוקת רחל-ננג'ן.

 

במהלך השבועות האחרונים כאשר דיברנו על הבאת הסיפור בעיתון, גבי ועדה לא התלהבו, בלשון המעטה 'עזוב, עדה לא מעוניינת כל-כך להיחשף', היה גבי אומר, ודוחה את ההסכמה.

השבוע, אחרי שהתייעצו, הם ניאותו לפנייתי "חשובים לנו שני דברים: הראשון להודות לקדוש ברוך הוא על החסד והטובה הגדולה שזכינו להם ותודה לכל אותם בני משפחה וחברים שליוו אותנו במשך שנים כה רבות, ובראשם לרב מנחם בורשטיין מנכ"ל פוע"ה ודבר שני, אנחנו רוצים שהסיפור שלנו יעודד וייתן כח לכל אותם זוגות שהילד מתעכב קצת. שישמעו את הסיפור שלנו וישאבו כוחות ותקווה. תבטיח לנו שזה יהיה הסיפור".

הבטחתי, ואני מקווה שקיימתי.

 

 גבי עם חברו מנחם הורוביץ. "גבי ואני חברים כמעט ארבעים שנה. למדנו יחד בסמינר והגענו לקריית שמונה כמורים יחד. גבי צדיק אמיתי בעיניי, זכינו והוא חינך גם את ילדנו. תחיה ואנוכי שמחים בשמחתם של עדה וגבי להולדת בתם רחל, ואפילו מאושרים", אומר מנחם הורוביץ.

 

 

 

 

 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad