פרשת ויגש, אחת הפרשות המרגשות והמרתקות בתורה, מביאה לנו לימוד מרתק על צניעות, סליחה ודוגמה למופת של יוסף הצדיק. אל תפספסו
תחילה, נקדים ונביא הסבר על הפרשה הקודמת, וכן על ההמשך שלה, הפרשה הנוכחית, ויגש.
אחיו של יוסף מוכרים אותו והוא יורד למצרים והופך להיות עבד. בהמשך אשת פוטיפר (שהיה אדוניו) מעלילה עליו עלילות והוא נזרק לבית הכלא לשנים ארוכות. הוא יוצא משם, פותר את חלום פרעה והופך להיות שליט על מצרים כולה ודואג לכך שבמשך שבע שנים יאגרו מזון בכל מצרים לִשנות רעב. והרעב מגיע וגם בארץ כנען רעבים ויעקב שולח את בניו למצרים לקנות אוכל. עשרה אחים יורדים למצרים, ובנימין הבן האהוב שנשאר מרחל, לא יורד איתם אלא נשאר עם יעקב. האחים נתפסים ומובאים ליוסף, שמתחקר אותם, מאשים אותם בריגול, כולא את שמעון ודורש מהם, בתמורה לשחרור שמעון, שיביאו אליו גם את בנימין. יעקב לא מוכן לסכן את בנימין. רק כשיהודה מבטיח לו שהוא ערב לנער, הוא נעתר. האחים מגיעים שוב ליוסף, בהרכב מלא. והוא מחביא את הגביע שלו באמתחתו של בנימין ומאשים אותו ב'גניבה'. כעת בנימין יישאר אצלו ויהיה לו לעבד. "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם", במילים האלה מסתיימת הפרשה הקודמת. מי שקורא לראשונה בחייו את הפרשה ולא מכיר את הסוף הטוב, ירגיש בסוף של סרט מתח, שכן המצב כל כך מסובך ולא ברור, ובכלל, מה סיכוי מול שליט מצרי רשע?
רגע לפני שנמשיך, אצטט קטע מסיפור של הרבנית ימימה מזרחי שסיפרה לפני מספר שנים "נתתי שיעור לסטודנטיות חילוניות בטכניון, גאוניות שעסוקות בבניית מערך הטילים של ישראל. חיפה היא עיר שיש בה גם מוסלמים ונוצרים ובדרך ראיתי לא מעט קישוטי חג המולד ואמרתי לסטודנטיות 'תקשיבו, הערב חג המולד ומה פשר ההתנגדות שלנו לזמן הזה? הרי מה רע לנו בפתגם 'חיה ותן לחיות', אתם תחיו באמונה הזו שלכם ואנחנו בשלנו?", היא שואלת ומסבירה "ההתנגדות שלנו נובעת מכך שהנצרות כולה נובעת מהאמונה הזו: 'עם ישראל, אתם טעיתם וה' השליך אתכם מעליו כי הייתם מגעילים והוא כרת איתנו ברית חדשה'. במילים אחרות, הנצרות אומרת 'על טעויות אין כפרה ואין מחילה. טעיתם, גמרתם, נגמר'. ואילו אצלנו, ביהדות, אין טעות שאי אפשר לתקן. זה הבדל של שמים וארץ".
אין עניין לבזות חלילה דת ואמונות אחרות, אך תחשבו על זה שהתפיסה של הברית החדשה הביאה לעולם את חוסר הנאמנות, כלומר מי שלא הולך לפי מה שציפיתי, אני מחפש משהו אחר ועוזב אותו. סוג של "חטאת, אכלת אותה, אין מחילה". זה קצת מנוגד לכל העניין של הווידוי מול הכמרים, אך לטענתם כשמדובר ברית בעולם, הקדוש ברוך הוא (חלילה) יכול להפר ברית, בניגוד למה שאמר לנו "לא מאסתים ולא געלתים". ועכשיו נחזור לפרשת השבוע.
פרשת ויגש מביאה את הרוח היהודית של המחילה, הסליחה והכפרה, ע"י יוסף הצדיק שאומר לאחיו בפרשה "לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלוקים". אותו יוסף קורא לבנו הבכור "מנשה": "כי נשני אלוקים את כל עוניי" כלומר, למרות מה שעשו לי, פגעו בי, רצו להרוג אותי, אני שכחתי וסלחתי. ובכלל, הצניעות של יוסף זה משהו שאנחנו צריכים לעשות עליו בגרות בתיכון.
בשבוע שעבר עורך העיתון, הרצל בן אשר כתב על הקרדיט שכולם מנסים לקטוף מהתקציב החדש לפריפריה. כולם מפזרים סיסמאות ומספרים איך ביזע ובדמעות הצליחו לגרום לממשלה לתת לאזור שלנו כמה מיליארדים, ומי שהצליח גם לתפוס איזה תמונה טובה עם פקיד בכיר, מרגיש על גג העולם. לעומת זאת יוסף אומר בתגובה לפתרון החלום "זה לא אני. בִּלְעָדָי אֱלֹקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". זו דרגה מדהימה, שמייחסים לך משהו טוב, שמחמיאים לך, ואת אומרת "זה לא אני". ויש דרגה מדהימה יותר. כשעושים לך רע ואתה אומר "בלעדיכם. זה לא אתם".
להבדיל מהנצרות, אנחנו לא דת של הושטת הלחי השנייה, וגם לא דת שמבוססת על עלבון, אלא דת שמבינה שאנו עושים טעויות, מבקשים סליחה, ולא לוקחת קרדיט על מעשיו של הקב"ה. יש לי חבר טוב, מוסלמי הדוק. פעמים רבות אנחנו מספרים אחד לשני סיפורים מהתנ"ך, ומשווים את הדמיות והעלילות בין הקוראן ליהדות. כשאני מספר לו שיוסף, משה, דוד, שלמה ובעצם כל ה"גיבורים" שלנו חטאו איפשהו בתנ"ך הוא מיד משתהה ואומר "איך אפשר לומר זאת על נביא?". אני מסביר שכולנו בני אדם, ולא רובוטים, ולכן המקום לסליחה של בורא עולם תמיד קיימת, אך כמו שידעו לבקש סליחה, הם גם תמיד נשארו בצניעותם ואמרו שהכל מאיתו. וזה בדיוק מה שיוסף עושה לאחיו.
סוף הפרשה ידוע (למי שלא קרא, שירוץ עכשיו!), סוף טוב, הכל טוב. כל האחים התפייסו, יעקב "נרגע" ושמח שוב לשמוע מבנו, ובדיוק כמו בסרט מצויר של ילדים, עכשיו צריך לקחת את המסרים החזקים ממנה, צריך לסלוח, צריך למחול, ולדעת שכל מה שקורה, זה הכל ממנו, לטוב ולרע, ולנו יש את התפקיד להיות כמו בורא עולם ולהעביר "ראשון, ראשון", או לפחות כמו יוסף, להבין שכשעשו לי רע, זה לא באמת הם, לכן אין על מה לכעוס.
