נצח, זה בערך שבוע במדינת ישראל.
השבוע עברו תושבי ישראל 'זובור' קולקטיבי בידי מנהיגי כל המפלגות היושבות בכנסת. משום מקום, ככה באמצע הקדנציה, השתגעו ראשי המדינה וראשי האופוזיציה במסע מוזר וחסר תכלית במשחקי 'נדמה לי'. מה זה צריך היה להיות?! ממשלה יציבה שמרכיביה מחליטים לעשות חזרה כללית על חרקירי קולקטיבי על שום דבר וכלום.
שום דבר חדש לא היה בנוסחאות שעפו באוויר השבוע. הכל היה ידוע, הכל קיים וחלק אפילו הספיק להסריח מרוב שהוא עומד על המדף הפוליטי.
כעס ותסכול היו מנת חלקם של תושבים רבים ובהם אני. כעס על כך שחבורה של מנהיגים חשים שהם יכולים לשחק עם רגשות הציבור ללא שום סיבה נראית לעין.
כעס בגלל שאתה רואה וחש שהשתן עלה להם לראש והשיכחה על הימים הקרים מחוץ לבית נשכח כלא היה.
נתחיל מהחרדים שחברם יעקב ליצמן הלך צעד אחד קדימה לעבר תהום הנשייה הפוליטי. אותו ליצמן וחבריו שכחו את הימים ששר האוצר יאיר לפיד לקח מכח חוקי הכנסת וההסכמים הקואליציוניים את פת הלחם מילדיהם, ממש הוציא להם מהפה. הם שכחו את האבל שירד על משפחות ברוכות ילדים שלפתע חשו חסרי אונים רק בגלל שמי שהיה בקואליציה החליט שזה מה שיעשה לו טוב, יאיר לפיד.
מהר מאוד הזיכרון שבחורי הישיבות שלהם נותרו חסרי הגנה כלכלית מינימאלית התפוגג.
השבוע, פתאום לקו מנהיגי הציבור החרדי (לא מדבר על הרבנים) בדמנציה, אלצהיימר פוליטי, ואת חלל הגולגולת מילא השתן.
כעס, בגלל שהחבורה הזחוחה הזאת של הפוליטיקאים והעסקנים החרדים חשו שסוף העולם הגיע ואכול ושתו כי מחר נמות.
התחושה היא שאצל עסקני המפלגות החרדיות חשו השבוע שאפשר לקחת, גם את מה שאסור לקחת. מותר לאיים בקודש הקודשים ומי שמסמן את גבולות הגיזרה הם הקיצוניים שבקיצוניים.
כמובן, שהחרדים לא לבד. הציניות בה נגועים, במידה זו או אחרת הפוליטיקאים באשר הם, השתלטה על כל היגיון ושיקול ענייני והובילה חלק מראשי המפלגות לשבילים צדדיים ורחובות אפלים במרחב הציבורי-פוליטי.
אמרנו ששום דבר לא חדש. גם גיוס החרדים או אי גיוסם אינו חדש (ליברמן).
הפרדוקס הוא שמאז תחילת שנות האלפיים עלה מספרם של החרדים המשרתים פי עשרה ויותר. ההיגיון אומר, שאם זו המגמה, ההמשך צריך להיות ברור ומוסכם. זה מה שאומר ההיגיון. הציניות אומרת בדיוק הפוך. לאיים במשבר, ולעשות דווקא. למה? ככה, כי אפשר.
התסכול נובע מחוסר היכולת לומר לחלק ממחוללי המשבר המדומה, שעד מהרה יכול היה להתגלגל למשבר אמיתי, כמו שאנחנו יודעים, לכו לעזאזל. כי אפשר לומר היום, אבל אין לזה שום תוקף. אותם פוליטיקאים בונים על הזיכרון הקצר של הציבור וביום פקודה יתחפשו לחלזונות וימרחו על המצביעים בדברי חנופה ואולי מספר סוכריות, ויקנו את הצבעתם.
שרת המשפטים איילת שקד
ובכל זאת. מעבר לכל הספקולציות והקונספירציות באשר לכך שידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בחשה (לא מאמין), הייתה אישה אחת, שרה אחת איילת שקד שמה.
שוב הוכיחה שקד שהיא ניחנת בשילוב מנצח של: תבונה, שכל ישר, הבנת המצב ואינטואיציה נשית משובחת.
שרת המשפטים טוותה את סולם החבלים הגמיש והאלסטי במידתה של כל מפלגה ושיגעונה, ובכך איפשרה להם לרדת מעצי האקליפטוס שטיפסו עליהם, מבלי שכנף מעילו, זקנו, מגבעתו והאגו שלו ישרטו, ולו שריטה קלה.
עד הפעם הבאה…
חברת הכנסת אורלי לוי-אבוקסיס
ואם בנשים חכמות עסקינן, הנה עוד אחת. ח"כ אורלי לוי-אבוקסיס, הבת של.
כזכור, ח"כ לוי-אבוקסיס פרשה מ'ישראל ביתנו' ותתמודד במפלגה משלה.
ח"כ אורלי לוי-אבוקסיס תרמה בעקיפין לצינון ההתלהבות של ראשי המפלגות כאשר השבוע הסתבר שבסקר שעשה אחד מערוצי הטלוויזיה היא עוקפת את מפלגת האם שלה, 'ישראל ביתנו' עם חמישה מנדטים ומותירה את ליברמן על קשקש אחוז החסימה.
מסתבר, שאצל ח"כ אורלי לוי-אבוקסיס האינטואיציה הנשית עובדת שעות נוספות. יהיה מעניין.
אם יואל מרשק רוצה מסתננים, שייקח אותם אליו הביתה
מרשק שייך לקיבוצניקים שלא למדו דבר ולא שכחו דבר, וממשך לנהוג בהתנשאות ופטרונות
השבוע התחוללה סערה זוטא בעולם הפייסבוק שמקורה מסתבר במכללת תל חי. מספר סטודנטים, מרצים ועוברי אורח שהכותרת "מוסד אקדמי" משמש להם אליבי מהוגן ומלא חשיבות ונפיחות, לומר ולעשות דברים השנויים במחלקות, וזה בסדר.
הטריק הזה הוא ישן ועבש וכבר לא עובד כמו שעבד בתחילת שנות השישים והשבעים. פעם, שם בארצות הברית וצרפת, מהפכנים צעירים התפרנסו לא רע מ'המהפכות' שחוללו.
היום הם בורגנים, קרחים וציניים.
נחזור לשלולית המקומית. באופן שיטתי מוסדות אקדמיים משמשים חממה ומקלט לתנועות קיצוניות הפועלות תחת האיצטלה של "חופש הביטוי' הטוטאלי שיש למוסדות אקדמיים, שהם גם אקס-טריטוריאליים מבחינת הפעילות האקדמית, המחקרית והאחרת שנעשות בין כותליה.
למי שעוקב אחר כתיבתי, זו לא תהיה חדשה מרעישה אם אומר שאת המסתננים צריך היה להוציא מיד כשהגיעו לישראל. אם נאמץ את הפרשנות של ""אירגוני זכויות אדם"", מדינה מחויבת לפליט רק אם יש לה גבול משותף עם המדינה ממנה הוא נמלט. לישראל אין גבול עם שום מדינה באפריקה. נקודה.
זה באשר לסמנטיקה, לאמת ולעובדות.
בישראל כמו אצל הישראלים, היהירות והגאווה דופקים גם ובעיקר את המאבקים המהותיים כמו המאבק להוצאת המסתננים מהארץ.
גרירת הרגליים של ממשלת אולמרט וההפקרות שהייתה בזמן שלטונו ובתחילת כהונת ממשלתו השנייה של בנימין נתניהו, הביאה עלינו את הצרה-הספחת הזאת.
ההתמהמהות ואי התגובה המידית, הרפלקסית, סייעו לארגונים, תנועות וליחידים מהשמאל האנרכיסטי להתארגן ולקלוט את המסתננים, ככה ממש.
הקניית השפה הייתה המשימה הראשונה והחשובה מבחינתם, ומהרגע שמנהיגי המסתננים רכשו את השפה העברית, המחיצות בינם לבין החברה הישראלית, נפלו, לכאורה.
הם הפכו להיות 'נפתלי' ו'דייויד' ו'ג'ו', ממש חלק מהנוף התל אביבי.
לפתע, ה'דוברים' ו'המנהיגים' שלהם החלו לדבר עברית בוועדות הכנסת, בטלוויזיה וברדיו, ויצרו רושם שהם בעצם חלק מאיתנו עוד מיציאת מצריים.
מי שמניח כמוני שמקומם של המסתננים אינו בישראל בשום תנאי, לא יכול לקבל חומרים מעובדים ומלאכותיים כחלק ממרקם של 'הומניים' 'רחמניים' 'גרים' ועוד כהנה וכהנה מושגים נעלים שאינם רלבנטיים למסתננים בשום תנאי.
מה שעשה יואל מרשק בשם הקיבוצניקים הוא חטא על חטאי העבר.
אי אפשר להשתחרר מהתמונות, הקולות והדמויות המככבות בסדרת הטלוויזיה 'סאלח, כאן זה ארץ ישראל' החושף, בגיבוי פרוטוקולים וראיות, את עוולות העבר בקליטת אבותינו ממרוקו, ארצות האיסלם ואפריקה.
גם אם ננקה ונמרק את סיפורי העבר, עדיין תיוותר שיכבה עקשנית של מעשים ואמירות שניתן לכנותם 'גזענות'.
יואל מרשק לא למד דבר ולא שכח דבר והתנהגותו מתריסה כלפי תושבי עיירות הפיתוח וקריית שמונה בהציעו את פיזורם של המסתננים בקריית שמונה ובמרכזים אחרים.
יואל מרשק. משוך ידך מהתעסקות בענייננו. זכותך המלאה לארח בביתך ובביתם של השותפים לך מסתננים ככל שתחפוץ ותוכל.
את עניינו בקריית שמונה ננהל על פי השקפתנו, אמונתנו ורצוננו. הרף ידך מאיתנו, מרשק.
בחזרה מהכפור – אהוד אולמרט
מה שחסר לעם ישראל עכשיו זה ספר זיכרונות של עבריין מורשע, ראש ממשלה לשעבר שטינף את המרחב הציבורי, ועכשיו כל מה שיהיה לו לומר, זה לנקום וללכלך את כל מי שבא איתו במגע.
די, זיכרונותיך ממש מיותרים וצפויים ואני מקווה שלפחות הפעם, קוראי 'ידיעות אחרונות' והציבור הרחב יתאפק מיצר המציצנות ויאמר בצורה ברורה 'לא מעניינים אותנו הזיכרונות שלך, אהוד אולמרט'.
