השבוע נזכרתי בסיפור עתיק המספר על אדם עני שהיו בכיסו שתי פרוטות. העני החליט 'לבזבז' את פרוטותיו האחרונות על לחם ופרח. כאשר נשאל העני מדוע זאת הייתה בחירתו הוא השיב. בפרוטה אחת קניתי לחם כדי שאוכל לחיות ובפרוטה השנייה קניתי פרח כדי שיהיה לי עבור מה לחיות. נזכרתי בסיפור הזה כאשר נודע שגם הלחם וגם הפרח, מבחינתי כבר אינם.
מפעל 'גיבור טקסטיל'
…שנת 1970, ואני מסיים את פרק לימודיי בתיכון דנציגר טרם זמנם. הסיבה? לא מצאנו שפה משותפת, המורים, המנהל האגדי עזרא דנוס ז"ל ואנוכי עבדכם. לאבא שלי כבר נמאס לשתות קפה עם המנהל, והתקבלה החלטה ש'ממני כבר לא יצא כלום וכדאי שנפרד כידידים'.
חודשיים לפני סיום שנת הלימודים בכיתה י"א, יצאתי לעולם חופשי ומשוחרר.
'חופשי-חופשי, אבל מה עושים מעכשיו ועד לגיוס?', תהיתי ביני לביני, והחלטתי. עובדים כדי להוציא רישיון נהיגה ובערבים מבלים קצת.
התקבלתי לעבוד במפעל הטקסטיל המוביל בעיר שקם שלוש שנים קודם, 'גיבור טקסטיל'. הציבו אותי להיות נער שוליה של המכונאי והסורג אורי סונגו ז"ל. איש מדהים ואבהי, שידע לומר לא כשצריך וידע לחייך בחיוכו המקסים והמרגיע כשהתנאים איפשרו זאת, כלומר כשנהגתי כשורה.
משך קרוב לשנתיים עבדתי שלוש משמרות בוקר, צהרים ולילה, סביב השעון. העבודה הייתה קשה. בין מכונות הסריגה נוטפות השמן והלכלוך ברעש מחריש אוזניים למדתי את עובדות החיים. לא כל מה שמלכלך את הידיים, הוא אכן ליכלוך ולא כל מי שמרעיש עושה רעש. מוזר? אבל נכון. אתם יודעים מה זה לעמוד בתחנה לרכב שיאסוף אותך במוצ"ש למפעל כאשר בני גילך יוצאים לבלות עטויים במילה האחרונה באופנה? שניכם יוצאים, אבל לאן?
האווירה במפעל הייתה של משפחה והבעלים ידעו לתגמל את העובדים בצעדות, טיולים, סופי שבוע, ארוחות מסובסדות וכמובן מסיבות ואירועים שקרבו בין העובדים והפכו אותנו למשפחה אחת.
אחרי שנתיים התגייסתי לצה"ל ונפרדתי מחברי לעבודה. שנים לאחר מכן, בשנת 1981 כאשר עבדתי כבר במכללת תל חי, חזרתי ל'גיבור' כדי 'לתת יד' בעקבות שביתת הדרוזים הגדולה שפרצה בעקבות החלת החוק הישראלי על רמת הגולן. עבדתי שם במשך מספר שבועות עד אשר השביתה הסתיימה.
מתנ"ס בית אדלשטיין
…במקביל לעבודתי ב'גיבור' נרשמתי לחוג לדרמה במתנ"ס בית אדלשטיין, בהנחייתו של הבמאי והמחזאי יוסי ספרא. היה זה כל עולמי בשעות שאחרי העבודה. חבריי ואנוכי התמסרנו בשקיקה לחוויית המשחק כפי שהעביר הבמאי ספרא. הערבים היו קסומים ומיוחדים. חיכינו ממפגש למפגש בציפייה דרוכה. עבדנו על הצגות פרי חוויותינו ובשיטת האימפרוביזציה (האלתור) העלינו הצגה בשם "לא הרחק מחיינו". הופענו עם ההצגה ברחבי הארץ וככל שהופענו כך עלתה הדרישה. היינו בעננים. הגיעו הדברים לידי כך שמועד הגיוס שלי הגיע והיינו מחויבים לעוד ועוד הצגות שבית אדלשטיין התחייב עליהן. מה עושים? לא תאמינו, אבל, ראש העיר דאז אברהם אלוני ז"ל ומנהל המתנ"ס רפי עמרם ז"ל פנו לצה"ל והצליחו לדחות את שירותי בחצי שנה. כן, קשה להאמין, אבל זאת האמת.
בית אדלשטיין כמו מפעל גיבור צרובים עמוק עמוק בתוך הנשמה. שני המקומות הללו היו שני אדנים יציבים במים סוערים של אותה התקופה (קטיושות).
מפעל גיבור היה 'הלחם כדי לחיות ממנו' ובית אדלשטיין היה 'הפרח שבשבילו חיינו'.
השבוע באופן סמלי קברו את שני החלומות של רבים מתושבי העיר. לא רק שהרגו את החלום, וידאו גם שהוא מת סופית.
