מי שלא נולד בחופש הגדול לא יכול להבין את הבעייתיות שבעניין. עד גיל שמונה עשרה לערך, כל שכבת הגיל שלך לעולם לא תזכור לך את יום ההולדת. בתקופת הגן, במידה והגננת חביבה דיה, מקבלים בסוף השנה או בתחילתה חגיגה קולקטיבית לכל אלו שלא שפר עליהם מזלם לחגוג במסיבה משלהם, ואתה מוצא את עצמך חוגג עם עוד חמישה ילדים, חודש לפני או אחרי יום ההולדת שלך, מה שהופך את העניין לקצת לא ברור. בתקופת בית הספר, מי שזוכר אותך זה החברים הקרובים שהתבכיינת להם מספיק כדי שיזכרו את התאריך, למרות שלא תתראו כל יום ולמרות שיש סיכוי שהם בדיוק יהיו בחו"ל בטיול משפחתי. בצבא, מיותר לציין שזה לא באמת מעניין אף אחד.
מה שמשאיר לנו את שאר החיים הבוגרים. אחרי שמונה עשרה שנים של יומולדת נחבאת אל הכלים בנבכי החופש הגדול, אתה יוצא אל העולם נטול מיומנויות פעולה ביום הזה. מה אנשים רגילים עושים? מתכננים? מזמינים? מחכים למסיבת הפתעה? תמיד יש תחושה שהעולם מצפה ממך ביום הזה להיות שמח, נרגש, נלהב, תוך כדי הבטחה לכבוש את העולם ולחגוג עד אור הבוקר בכיופים ומסיבות. ובואו נודה על האמת, לפעמים היום הזה יכול להיות היום הכי מלחיץ. זה יום שבו אתה עושה רשימה סמויה בלב מי זכר אותך ומי לא, כמה אתה אהוב וחשוב, לפי כמות הטלפונים, או בגרסא העדכנית, לפי כמות המאחלים לך על הקיר בפייסבוק. יש את המלחיצים שנואמים לך שלפי היום הזה תיקבע לך כל השנה, אז חייבים לעשות דברים משמחים, לצאת ולחגוג. יש את המאחלים שמתקשרים וגורמים לך להרגיש רע כבר בעשר בבוקר שלא תכננת שום דבר מיוחד לעשות היום. ויש את המבאסים הרגילים "הזדקנת אה?, בת כמה את כבר?"
ואני, אני כנראה התרגלתי לסולידיות, מספיק לי שיש יום אחד בשנה שאפשר ללכת עם ערימת בלונים ברחוב, כתר על הראש וחיוך מרוח על הפנים, ואנשים לא רק שלא יסתכלו עליך בהלם, אלא יאחלו לך מזל טוב. יום אחד בשנה שאפשר לאכול עוגת קצפת בלי נקיפות מצפון, שיש בו סיבה מיוחדת למסיבה ולגיטימציה לעשות שטויות, והאנשים שאתה אוהב רוצים לשמח אותך ויסכימו כמעט לכל הצעה שתעלה, מטופשת ככל שתהיה. בסופו של דבר, זה יום עם פוטנציאל להיות מה שבא לך, כי מחר תתעורר ותבין שכל מה שקרה זה ש…גדלת בעוד שנה. מזדקנים הא?
