בין המבקרים הרבים שמגיעים אל מסדרונות העירייה מגיעים לא פעם, גם אנשים קשיי יום. מובטלים שלא מצליחים לגמור את החודש. כאלה, שהחובות מאיימים להטביע אותם עמוק בתוך הייאוש. יש גם כאלה שבמשך שנים רבות היו מכורים לסמים, וכעת כשהם מנסים לאסוף את עצמם, ורגע לפני שינתקו את החשמל בביתם, הם מחפשים כתובת ופיתרון למצוקתם. איכשהו, בסוף הם מגיעים אל דלתו של פינטו בקומה התחתונה.
הוא מקשיב להם בסבלנות רבה. אמפאטי וסבלני, מנסה לעזור ככל יכולתו. לפעמיים כשהפיתרון היחידי הוא הוצאת כסף עבור תשלום החשמל, או קניית אוכל לילדים הרעבים של הפונה, הוא לא מתלבט. הוא מוציא מכיסו ומשלם עבורם. כשמדובר בסכסוך בין בני זוג, הוא מתנדב לעשות גם שלום בית.
כבר שנים שכך הוא נוהג, מה מניע את פינטו? ומדוע הוא קורא כמעט לכל אחד 'אחי', גם לאלו ששנים היו יריביו בפוליטיקה המקומית. כדי להבין היכן נטמנו בו זרעי החסד, צריך להתחיל את הסיפור מההתחלה. אי שם במרוקו.
נפרד מההורים
אברהם פינטו נולד וגדל, בעיר מרקש שבמרוקו. בשנת 1953 כשהוא רק בן שתיים עשרה, הגיע רב שמחופש לכומר נוצרי אל בית הוריו. הרב שעבד בסוכנות התחפש ככומר כדי שלא לעורר חשד בקרב הגויים, הוא חיפש נערים ונערות כדי להעלותם בסוף לארץ ישראל.
"אבי הקשיב לו ואמר 'אברהם בני יצטרף אליך למסע'", נזכר פינטו "וכך, נפרדתי מהורי, והוטסתי לצרפת למחנה קמבוס במרסי. הגענו לטירה יפה ומושלגת ושם פגשתי עוד נערים ונערות מפרס ורומניה. למדנו עברית, ושיחקנו כדורגל. מאד התגעגעתי להורי ולא הייתי היחיד, אותנו החליטו להעביר למחנה קטן יותר בשוויץ. לאחר חצי שנה במחנה נחתנו בשדה התעופה בן גוריון ומשם נלקחנו לרמת הדסה בטבעון".
רמת הדסה שימש כמרכז לכל הנוער העולה, ובמקום שהו
כ-700 בני נוער בתנאי פנימייה. "התקבלנו מאד יפה, קיבלנו אוכל ויחס חם, אבל כשהגיע ערב שבת ובפנימייה לא ערכו קידוש החלטנו אני ו-2 חברים נוספים לברוח אל קרובי משפחה שהתגוררו ליד אשקלון".
לפינטו שגדל בבית של רבנים, היה חשוב מאד לשמור על אמונתו ולקיים את המצוות. אלא שהביקור אצל קרובי המשפחה היה מאכזב מאד. מהר מאד התברר לו ולחבריו כי קרוביהם סובלים מעוני ודלות, וכי כל הכנסתם היא ממכירת דברי הזהב והכסף שאותם הביאו איתם ממרוקו. וכך כשהם לבושים בבגדים מוזרים עם כובעי ברט עמדו פינטו וחבריו בתחנה המרכזית, מרגישים חסרי אונים ומתלבטים לאן לפנות ומה לעשות. שוטר מרוקאי שהקשיב לשיחתם, והבין לרחשי ליבם נקט בצעד לא שיגרתי. השוטר אסף אותם ונסע איתם לבנין הסוכנות בבקשה לסדר לשלושתם בית ספר דתי.
בסוכנות נענו לבקשתו של השוטר, אך הציבו תנאי פינטו חייב להיפרד מחבריו וכל אחד מהם ישלח למקום אחר. אחד מחבריו יוסי וענונו נשלח למקווה ישראל, לימים הפך לראש עיריית "קריית מלאכי", השני ביבס מאיר נשלח לכפר בתיה והפך לרופא.
פינטו נשלח לסג'רה והגיע להיות מנהל אגף החינוך בעיריית קריית שמונה וכיום הוא מבקר העירייה.
אחרי התקופה בפנימייה, והשרות בצה"ל הוא פנה ללימודי חינוך באוניברסיטה. אחרי הלימודים והשלמה בסמינר הוא נשלח לעבוד כמורה בפנימית "חוות השומר". בזמן הזה כבר עלו הוריו לישראל, והתגוררו במעברה שבנהרייה. שם הוא פגש אישה צעירה התאהב בה ונישא לה. לאישה קוראים מזל והיא רעייתו ואם חמשת ילדיו. לאחר 3 שנים בפנימייה מחליטים פינטו ורעייתו, להיענות להצעתו של המפקח אליהו בר מוחא, לבוא לשנה אחת בלבד לקריית-שמונה. "מאז עברה שנה…" אומר פינטו בחיוך רחב.
בהתחלה הם התגוררו בדירת עמידר בבית הירוק. הבית שבו התגוררו אז מורים ומורות רבים שהגיעו ללמד בקריית-שמונה. פינטו החל ללמד בבית ספר רמב"ם ובמתמיד. בין תלמידיו מאותן שנים נמנים משה מלכה, מנהל הרווחה כיום, ועו"ד וענונו ניסים.
מחבלים בבלוק
בשנת 1974 כשפינטו מנהל את בית ספר "יבנה" חדרו מחבלים לבלוק ברחוב יהודה הלוי ורצחו באכזריות שמונה עשר מתושבי קריית שמונה. האירוע ההוא יכול היה להסתיים באופן טרגי יותר אם היו שוהים בבית הספר "קורצ'אק" תלמידים. בין האנשים שהגיעו וצפו במתרחש היה גם פינטו. "אחרי אותו יום הבנתי שגורלי נקשר עם העיר קריית-שמונה", אמר לי פינטו השבוע בביתו "האירוע ההוא השאיר בי רושם כי אין לי קרוב רחוק. זה היה אירוע טראומטי מצד אחד, ומצד שני רגע מכונן שבו הבנתי כי מוטלת עלי אחריות כמחנך שאסור לי לנטוש. משהו בתוך הלב אמר לי איפה שרגל יהודי דורכת לא נוטשים".
מתפקיד מנהל בית ספר הוא התקדם ונבחר בשנת 1986 לנהל את אגף החינוך. "נדמה לי שמבין כל מי שנבחר לנהל את האגף אני החזקתי הכי הרבה זמן" הוא אומר. בתקופת כהונתו כממונה על האגף זכה האגף של קריית-שמונה בפרס החינוך הארצי. אחת מהפעילויות הבולטות של כהונתו קשורות ליום שבו שולב אהבת הארץ יחד עם לימוד ערכים, יום י"א באדר. לאותו יום הוזמנו כ-3000 בני נוער מכל הארץ לקריית-שמונה. הנערים והנערות פוזרו בכל מוסדות החינוך בעיר וביום עצמו הגיעו סופרים רבים שהרצו לתלמידים, בסוף המסע צעדו התלמידים לאריה השואג בתל-חי.
בין המורים שנקלטו לעבודה תחת ניהולו של פינטו נמנה גם מנחם הורוביץ. מנחם שהגיע לכאן מרמת גן כמורה צעיר קיבל בית בבניין שברחוב יהודה הלוי. "כשהגעתי לבניין, סיפרה לי רימונד מהמכולת, כי בבנין הזה נרצחו 16 תושבים מקריית-שמונה בידי מחבלים" אמר לי השבוע הורוביץ "שמתי את חפצי בדירה ויצאתי לבית הספר יבנה. לפתע החלו להישמע נפילות של קטיושות, נשימתי נעתקה, לא ידעתי מה לעשות, לרוץ למקלט , לרוץ לבית הספר? הגעתי מבוהל לשער בית הספר ושם חיכה לי המנהל פינטו. הוא לחץ את ידי בחום ואמר לי בקול מרגיע "מנחם אין לך מה לדאוג, אתה בידיים טובות.
"פינטו היווה עבורי לא רק מנהל אלא גם סוג של אבא. הוא ליווה אותי הרבה מעבר לשעות העבודה. פגשתי אדם שמצד אחד כולו חיוך, ומצד שני דמות חינוכית למופת. ממנו למדתי והבנתי רק שנים רבות אח"כ, שילדים ששוהים במקלטים שעות כה רבות, לא ניתן ללמדם לפי הנחיות משרד החינוך. התלמידים זקוקים ליחס חם ואבהי, לדעת לוותר להם. וזה היה פינטו, הילדים מאד אהבו אותו". מסכם הורוביץ.
הקוריוז המשעשע בתקופתו של המורה הורוביץ קשור ללימודי הנגינה של התלמידים. הורוביץ שידע לנגן בכינור היטב נתבקש להעביר לתלמידים שיעור במוזיקה. בשיעור הראשון לכיתות ח', כשניסה להתחבב על התלמידים הוא שאל איזה שיר הם הכי אוהבים.
התלמידים כולם בחרו בלהיט של צביקה פיק "זה היה בסוף הקיץ". שיר אהוב שהיה אז שלאגר ברדיו.
הורוביץ כתב את מילות השיר על הלוח ובתוך שניות פצחו כל התלמידים בשיר כשקולם נשמע עד שפרינצק. לפתע נכנסה המזכירה ובידה פתק קטן שבו נכתב. "מר הורוביץ הנכבד, אתה מלמד בבית ספר ממלכתי-דתי ולא בדיסקוטק…" בפתק למטה התנוסס שמו של המנהל פינטו אברהם.
היו גם סיפורים משעשעים בתפקידו כמבקר העירייה.
פינטו אברהם, הוא גם שוחט בהתנדבות. שחיטתו הכשרה והעובדה שאינו נוטל כסף עבור השחיטה, הביאו למצבים מוזרים.
לפני שנים, שכנה לשכתו בקומה השלישית בבניין הישן של העירייה. יום בהיר אחד מפלס בחור צעיר את דרכו אל לשכתו של פינטו ועל ידיו קופסת קרטון גדולה. הליכתו הבוטחת של הבחור אל הלשכה לא העלתה ספק שמדובר באיש שהגיע ללשכה ובידיו ממצאים מחשידים הקשורים לעבודתו של פינטו כמבקר העירייה.
אולם, ברגע שהמזכירה אפשרה את כניסתו ללשכה, פנה הבחור עם קופסת הקרטון אל פינטו ואמר "פינטו, בחייאתק, הגיעו אלינו אורחים ואבא ביקש שתישחט את התרנגול הודו הזה…".
לצד עבודתו היה פינטו מעורה ומעורב פוליטית, במשך שנים רבות. למרות דעותיו הימניות, עוד כהיותו ילד במרוקו ובתנועת בית"ר, הוא יצר קשרים חמים וטובים גם עם יריביו הפולטים. דוגמא טובה לכך היא הקשר שרקם עם יוסי שריד שהגיע לפני שנים לגור במרגליות. "גם שמואל אוחנה היה חבר בלב ובנפש, למרות ששנינו היינו משני צידי המתרס הפוליטי.
אני ידיד נפש של קיבוצניקים רבים ומכין תלמידי בר-מצווה מהקיבוצים", הוא אומר.
בשנת 1978 הוא נבחר לתפקיד יו"ר הליכוד והוביל את רשימתו לזכות בשני מנדטים. הוא התמנה לתפקיד סגן ראש העיר של אברהם אלוני ז"ל.
אהבתו לאנשים חוצה מגזרים ודעות פוליטיות. ישנם שני דברים שממלאים אותו אושר, והוא עוסק בהם בזמנו הפנוי. הראשון זה הכנת יין ביתי, והשני כתיבת ספרים. את שניהם הוא מחלק לחבריו הקרובים והטובים ללא שום תמורה.
ספריו עוסקים במגוון נושאים החל מפרשיות השבוע, דרשות שמתאימות לאירועים כולל הלכות כגון: זבד הבת, ברית-מילה, וחתונה. מאמרי חז"ל אקטואליים ומעניינים כגון תאומי סיאם שהופרדו, ההימורים במקורות, הלנת שכר ועוד. בין לבין הוא מוצא גם זמן ללמוד שיעור גמרא אחת לשבוע, עם הרב ישראל קירשטיין מישיבת ההסדר.
לפני פרידה בקשתי מפינטו שיספר לי משהו שאף אחד לא יודע עליו. פינטו הרהר רגע קט והפתיע גם אותי "מכל מה שעסקתי בו בחיי הדבר שהכי אהבתי זה לעמוד בשער במשחק כדור-גל.
החלום שלי האמיתי היה בכלל להיות כדורגלן…".
