המקום בו בני האדם חוזרים לפרופורציה ועושים חשבון נפש עם עצמם הוא בית הקברות. ביקור אחד קטן ולא רצוי, מזכיר לנו שכל הכסף, ההרפתקאות, האכזבות הגאווה וההיסטוריה של האדם מתנקזים למקום אחד, קבר קטן עם מצבה משיש וכמה מילים. קצת קשה לחשוב שבתוך האדמה היה אדם, בעל, אבא, סבא, חבר, שכן ויצירה של אלוקים רק אתמול ועכשיו הוא נמצא במקום אחר. לפי האמונה הנשמה ממשיכה לעולמות אחרים, אבל כאן בכדור הארץ נותרת רק מזכרת דוממת ומעיקה. עד לפני שנים לא רבות כולם ידעו שבמדינת ישראל ישנם כללי טהרה וקבורה יהודיים כהלכה, אבל בעשורים האחרונים החלה תופעה מצומצמת יחסית של קבורה חילונית, שריפת הגופה ואף תרומת הגופה למדע. ענת גוב, אישתו של השחקן גידי גוב נקברה בבית העלמין האזרחי בנתניה ("מנוחה נכונה" שמו) שלא לפי מסורת ישראל. השאלה היא מה ההלכה היהודית אומרת על זה, והאם אדם שנקבר בצורה שונה, נשרף או שסתם תרם את גופו לאיזה תערוכה יצטרך "לשלם" על כך גם אחרי מותו?
אז ראשית כל צריך לזכור יסוד אחד חשוב שקבורה נועדה למעשה לשמור על כבוד המת, כדי שהאדם לא יתבזה לעין כל. ברובד היותר עמוק (תרתי משמע) הסיבה העיקרית שאדם נקבר באדמה היא שמתכפרים לו כל עוונותיו ולמעשה הדינים מתבטלים מעליו ולכן יש עניין שהגוף ירקב. עצם זה שהוא נברא מהאדמה וחוזר אליה, זו הכפרה.
קצת קשה לעכל את זה אך מי שביקש לשרוף את גופו בעולם האמת ייקחו וישרפו ויחיו אותה שוב ושוב. וכן מי שרוצה להפיק תועלת (כביכול) מגופו ולתרום אותו למדע מבזה את הגוף שנתן לו הקב"ה, ולכן נשמתו תסבול ותתענה במהלך הניסויים למיניהם. אך עם זאת חייל שנפטר ומקום קבורתו לא נודע (וכן שלא ניספד) הגמרא אומרת, מדובר ב'סימן יפה למת'. כלומר, יש לו כפרה בכך. הוא נכנס ישר לגן עדן.
כאמור, היום כשבני האדם רוצים להפוך טקסיים יהודים מסורתיים לאלטרנטיביים ומותאמים להשקפת עולמם, אנו נחשפים לניסיון לטשטש את מסורת אבותינו, והשאלה היא מה באמת הם מפסידים מצד היהדות. ראשית כל זה עוול גדול שלא עושים לנפטר טיהור וכפרה. הוא מאבד את ההזדמנות האחרונה לעשות את הדברים בניקיון, כדי שלא ירדפו אחריו מזיקים למיניהם. אנשים בוחרים להיקבר בקבורה לא יהודית כי הם לא יודעים שיש חיים אחרי המוות, הם לא מבינים שיש נשמה שצריכה את התפילות והקדיש כדי להזדכך. הגמרא אומרת שאחרי שאבשלום נהרג, אביו דוד התפלל ובכח התפילות הכניס אותו לגן עדן. כלומר, בכח הקדיש אפשר להעלות את הנשמה למדרגות גבוהות מאוד. ברגע שמוותרים על זה, מפסידים דבר יקר.
צריך לזכור שהנשמה היא חלק מהקב"ה, ולכן צריכים לכבד אותה וגם את המקום שאחסן אותה. בתחיית המתים אומרים שגם הגופות יקומו, כי גם להן היה חלק רוחני בהתעלות הנשמה. צריכים לזכור שגם בגוף יש חלק של קדושה, ואסור לזלזל בו. יש עניין גדול בחיבור ובחזרה על העפר, כפי שאמר הקב"ה לאדם הראשון 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב'.
נאמר במסכת אבות "בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד". כלומר, כשנמות, וכולנו נמות, חשבון הבנק שלנו לא ירד איתנו למטה. גם לא הקריירה, הכבוד, ושאר דברי החול. פעם נוכחתם בהלוויה בה הספידו את המת ואמרו "הוא ידע לעשות עסקים", או "הוא היה כריש נדל"ן/הייטקיסט/עו"ד חריף ומפולפל", ובטח שלא יזכירו את מספר המפלסים בביתו, את מודל המכונית החדש שלו, או את בגדי המותגים שנשארו לו בארון, אלא במקרה הטוב יגידו "היה תורם", "היה לו לב רחב", "היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" וכו'. קצת פרופורציה בחיים, רק תועיל למתים.
ונסיים בסיפור
מעשה בעני שחיזר על הפתחים (פעם זו הייתה דרכם של העניים להתפרנס, לעבור מדלת לדלת) והנה הגיע לביתו של איש עשיר מאוד וביקש נדבה. העשיר בדיוק ישב במרפסת עם ספרי חשבונותיו, במטרה לחשב כמה כסף יש לו במזומן ובנכסים. העני ניסה לעורר את תשומת לבו של העשיר וקרקש במטבעותיו. העשיר קלט אותו וביקש ממנו להמתין טיפה. "אני מחשב עכשיו את שווי הנכסים שלי, ואם תסיח את דעתי אני עלול להתבלבל", אמר בטון של חשיבות עצמית מופגנת.
הבקשה העלתה רעיון בראשו של העני. אם העשיר מחשב את נכסיו, מדוע שלא אחשב אני את כספי? ניגש לשולחן בסמוך לעשיר והחל להוציא את כל המטבעות מכיסיו. הוא סידר אותן היטב, חילק לקבוצות של עשר, וחישב כמה "נכסים" יש לו.
מובן שהמחזה שעשע מאוד את העשיר. העני מנסה אולי לחקות אותו, אבל ההבדל בין הכמויות שהם סופרים הוא כמו ההבדל בין שמים לארץ. הראשון מונה רכוש הנאמד במיליונים, ואילו השני סופר בדקדקנות פרוטות. העשיר לא היה יכול להתאפק ועקץ את העני: "למה אתה סופר, אתה רוצה לדעת כמה ייקח לך להגיע לרמת העושר שלי?".
"לא", אמר העני בחיוך. "כבר ביררתי בעבר מה ההפרש בינינו, ואני לא צריך לחשב את זה". התשובה שעשעה את העשיר. "ולאיזה פער הגעת?", תמה בחיוך, "מה ההפרש בינינו מבחינה כספית?". "עשרה זהובים", אמר העני. "וזו לא השערה או אמדן. כבר ביררתי אצל אנשים יודעי עניין, והם אימתו את הקביעה הזו".
העשיר זקף את אוזניו והעלה שתי השערות בלבו: או שמדובר בעשיר גדול שחי כקבצן, או שהוא סתם עני חצוף שמתחכם איתו יותר מדי ובכל מקרה, בשני המקרים הוא אינו ראוי לנדבה.
"למה התכוונת?", דרש לדעת. "בשמחה", ענה העני. "לא מזמן ביררתי אצל הקברן המקומי מהם הבדלי המחירים בין התכריכים הזולים והיקרים ביותר. הוא ענה לי שיש רק שני סוגי תכריכים לעניים ולעשירים. ההפרש במחיר שלהם הוא בסך הכל עשרה זהובים.."..
כבוד תלמיד חכם וזקן
בתורה נאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ולמדו רבותינו מכל החיוב לעמוד ולכבד החכם בתורה או זקן בגיל שבעים ומעלה.
הכבוד שאנו רוחשים לחכמים הוא בשל תורתם, ובכך אנו מוקירים ומכבדים את התורה שלמד, שבזכותה העולם מתקיים.
והכבוד לזקן הוא בשל הניסיון של החיים וההרפתקאות שעברו עליו, והקב"ה חולק כבוד לזקנים שנאמר "ונגד זקניו כבוד".
במסכת קידושין מסופר שר' יוחנן היה מהדר ומכבד גם לזקנים נכרים, אמר כמה הרפתקאות עברו עליהם.
לצערנו ולבושתנו פעם הזקן היה אצלנו מודל לחיקוי אפילו יראת כבוד הייתה לנו כאשר פגשנו זקן. מעין מה שאמר איוב "ראוני נערים ונחבאו" היום נתחלפו היוצרות כמאמר האיוולת "העולם שייך לצעירים" וזה מתקיים הלכה למעשה שמזלזלים בכבוד המבוגרים בתחבורה ציבורית בתור בבנק וכו'.
רק שוכחים אותם צעירים שגם הם יהיו זקנים והצעירים של הדור הבא יהיו יותר גסים ובזים לכבוד הזולת.
מחויבים אנו לכבד את הזקנים כי זהו כבודנו וכל מה שיש לנו מהם הוא, "איזהו מכובד המכבד את הבריות".
הרב רפאל סבתי
פרשת ויחי – החן בא על ידי טהרת המחשבה
בפרשתנו מברך יעקב אבינו בשעותיו האחרונות בחייו את בנו אהובו, שליט מצרים, הטוב שבכולם, הלא הוא יוסף הצדיק עליו השלום. יעקב מברכו בברכת "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור". בברכה זו רואים אנו איך שיעקב אבינו משבח את יוסף שהוא מלא בחן, "בן פורת"-בן חן, ואח"כ מוסיף ומבאר מהיכן בא לו החן הגדול, מחמת "בנות צעדה עלי שור". והנה מבואר בפירוש רש"י ע"ה, שבנות מצרים עמדו על הגגות וזרקו ליוסף תכשיטים של כסף וזהב, כדי שיגביה את עיניו וממילא יוכלו לראות ביופיו של יוסף. והוא לא הגביה את עיניו ולא הלך אחר מראית עיניו והרהור לבו, והתגברות זו הביאתו לקבלת חן, וזהו בן פורת יוסף 'שהוא מלא בחן', מחמת זה ש'בנות צעדה עלי שור', ולא הביט בהן. רואים אנו א"כ שהחן בא כתוצאה מטהרת המחשבה.
טהרת המחשבה היא בין הדברים החשובים ביותר שיש לאדם. חשבתי פעם, כשאדם עושה פעולה שלילית עם הידיים, הרגלים, מריח ריחות של טרפה, מכניס עצמו לדבר עבירה-אלו דברים שאפשר למחוק. אך כשאדם רואה מראה אסור, דבר זה נשאר לו בזיכרון ואין שום אפשרות להוציא את זה מן הראש. עד כמה חשובה שמירת המחשבה נלמד מהמעשה הבא: כשנפטר רבי משה קורדבירו ע"ה, הלך האר"י הקדוש ללוותו והצטרפו אליו תלמידיו הגדולים. לפתע פנה האר"י אל הסובבים אותו ואמר: 'מי מכם רואה איזה שהוא דבר?' מכל הנוכחים, רק בחור צעיר כבן חמש עשרה, ניגש אל האר"י ואמר לו: 'אני רואה'. 'מה אתה רואה בני?' שאל האר"י. 'אני רואה עמוד אור סביב מיטתו של רבי משה' השיב. האר"י הקדוש התפעל מאוד מהבחור ואמר לו: 'בני, אתה תבוא אל ביתי. אני אהיה לך לאב ואתה תהיה לי לבן ואלמד איתך תורה'. כפי הנראה רצה האר"י לקחתו לחתן לבתו.
למחרת, משהגיע הבחור אל האר"י, הביט האר"י בפניו וראה ברוח קודשו שנטמא באותו לילה בטומאה היוצאת מן הגוף. נזף בו האר"י ואמר: 'את המדרגה שלך איבדת! צא מביתי, איני רוצה לראות עוד פניך'. ממעשה זה אנו רואים מה מחשבה אחת שאיננה טהורה יכולה לגרום. איזה עולם נפלא איבד הבחור ההוא. קודם החטא היה בדרגה נפלאה ומי יודע עד כמה היה הולך האיש הזה הלוך וגדול במעלות רוחניות ונשגבות, אולם הכל איבד בלילה אחד-והכל בגלל פגם המחשבה.
הבורא יעזרנו לשמור עיננו מהפריצות הנוראה שיש בדורנו ובכך נזכה לברכתו של יעקב אבינו "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור".
