היום ה-16 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

על אנשים וסיפורים

 

תגידו, אתם לא משתגעים מכמות האשפה שנאספת לפני החג? אני לא מדבר על אלה שממרקים את הבית, רודפים אחרי כל גרם אבק כאילו והיה אויב סמוי שהסתתר אי שם ובא להרוס את החג. אני מתכוון להררי האשפה בכביש הראשי ליד הפחים. מדובר בתופעה שחוזרת מידי שנה, ככל שקרב ליל הסדר אתה מבחין בטלוויזיות, ספות ושטיחים. כמות שיכולה למלא את מחסני "איקאה" וגם את החנות של "ערן קונה הכול". אני למשל גיליתי אנציקלופדיות ישנות שאיש לא ידע על קיומם עד שאשתי ביקשה ממני "תעלה למעלה בבקשה ותפנה את הבוידעם". תסכימו איתי שיש בחג הזה גם חן מסוים. כולם יחד מגדול ועד קטן, ליתר דיוק עם התירוצים של ילדי אז רק  גדול. מנקים את הבית ביסודיות ובחריצות כדי לקבל את החג. ואז יש את הטקס שבו אתה למד ומבין את החוכמה שבתורה וביהדות, טקס מכירת החמץ. לא יודע מה אתכם, אבל לי יש רגע של הזדככות. רגע אחרי שאני מוכר את החמץ בכולל ותורם גם משהו למען המצווה, אז אני חש באמת נקי. טהור הרבה יותר מכל הניקיונות שהתעייפתי רק מלראות מסביבי. כי תסכימו איתי שזה אולי סמלי אבל מה שחשוב זו הכוונה, הניקיון הפנימי זה העניין. בדיוק כמו  העזרה ההדדית והסיוע לאלה שלא שפר עליהם גורלם. חלפו יותר מחמש עשרה שנים מאז שהקמתי את עמותת "ידיד". עמותה שסייעה בביגוד, אוכל, וגם ביעוץ משפטי למען משפחות במצוקה. למרות כל השנים שחלפו מאז, איכשהו תמיד לקראת פסח אני מוצא את עצמי מתווך ומסייע בין כאלה שיש ברשותם לאחרים שקשה להם. כמו הטלפון שקבלתי כמה ימים לפני החג מאותה אישה צעירה ונאה שמשפחתה מנהלת את עסקי הנעליים  בקריית-שמונה. "הכנתי חבילה גדולה" היא אמרה לי בטלפון "ואני מבקשת שזה יגיע לאנשים שקשה להם". היא לא היחידה, ישנם עוד רבים שמכינים חבילות מזון ושולחים לבתיהם של נזקקים, יש כאלה שמזמינים אנשים גלמודים לחגוג עימם את ליל הסדר. וזה, זה הדבר הכי יפה וישראלי בעיני. וכל עוד שזה קיים לא אבדה התקווה, וזו בעיני היופי והייחוד שלנו בקריה.

הנתינה היא קבלה.

זה מזכיר לי את הסיפור על "הילד  וכוס החלב".

"… יום אחד, ילד עני שנהג למכור סחורה מדלת לדלת כדי לממן את לימודיו בבית הספר, גילה כי חסר לו רק מטבע אחד קטן של 10 אגורות לארוחתו, והוא היה רעב.

הוא החליט לבקש ארוחה בבית הבא, אולם דעתו נתבלבלה עליו כאשר אישה צעירה ונאה פתחה את הדלת.

במקום לבקש ארוחה הוא ביקש לשתות מים.

היא חשבה לעצמה שהוא נראה רעב, ולכן הביאה לו כוס חלב גדולה.

הוא שתה באיטיות ושאל: "כמה אני חייב לך?"

היא ענתה: "אתה לא חייב לי דבר".

הוא ענה: "אם כך, אני מודה לך מעומק לבי".

 

שנים רבות לאחר מכן, אותה אישה צעירה חלתה באופן אנוש.

הרופאים המקומיים היו מתוסכלים. לבסוף, הם שלחו אותה לעיר הגדולה, שם ביקשו ממומחים לחוות דעה על מחלתה הנדירה. ד"ר הווארד קלי נקרא לחדר המומחים. כאשר הוא שמע מאיזו עיר היא הגיעה, אור נדלק בעיניו. הוא קם מיד והלך אל חדרה בבית החולים. הוא הלך לראות אותה כשהוא לבוש בחליפת הרופאים שלו, וזיהה אותה מיד. הוא חזר לחדר המומחים כאשר הוא נחוש לעשות כמיטב יכולתו להציל את חייה. מאותו יום והלאה, הוא ייחס תשומת לב מיוחדת למקרה שלה.

לאחר מאבק ממושך, הם ניצחו.

ד"ר קלי ביקש מהמשרד להעביר אליו את החשבון הסופי לצורך אישור.

הוא הסתכל בו, רשם משהו בצד, והחשבון נשלח אל החדר שלה.

היא חששה לפתוח אותו, משום שהייתה בטוחה שתיאלץ לשלם אותו עד סוף חייה. בסופו של דבר היא הסתכלה, ומשהו משך את תשומת ליבה בצד החשבון.

היא קראה את המילים הללו:

"שולם במלואו באמצעות כוס חלב אחת. על החתום, ד"ר הווארד קלי."

 

דמעות של שמחה זלגו מעיניה, וליבה השמח התפלל ואמר:

"תודה לך, אלוהים, שאהבתך התפשטה בלבבותיהם ובידיהם של האנשים".

הסיפור הזה מלמד ידידי, שהמעשה הטוב שאתה עושה היום, עשוי להועיל לך או למישהו שאתה אוהב בזמן הכי פחות צפוי.

אם לא זכית לקבל את גמולך על המעשה הטוב שעשית, לפחות הפכת את העולם למקום טוב.

 

על החיים ועל המוות

אמי היקרה ז"ל נהגה לומר כי "אדם עשיר ככל שיהיה לא מסוגל לישון בו זמנית בשתי מיטות וגם לא לאכול את הארוחה הטובה בעולם בשני מזלגות". אמת פשוטה  וברורה. רק לא לכולנו. אנחנו עובדים קשה כדי להחליף את המכונית בדגם של ג'יפ מפלצתי כדי להשתוות לשכן ממול. מתי אנחנו מגלים כי האושר לא נמדד בהכנסה שלנו ובטח שלא בכמות הכסף שצברנו בבנק, כשאנחנו מאבדים אדם יקר. אז לרגע אחד כשאתה נאלץ לעצור את המרוץ המטורף של החיים. אתה מבין ששום דבר לא ברור מאליו, ולשמוע ציוץ ציפורים זו מתנה, בדיוק כמו שלראות כל בוקר את הזריחה. וזה הזכיר לי את הסיפור הבא שבטח מרביתכם שמעתם עליו. ואם לא אין סיכוי שאחרי שתקראו את הסיפור, לבטח לא תשכחו אותו.

 

צוואה… סיפור אמיתי

אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשנייה רק אחרי ה'שלושים'.

… בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשו לקבור אותו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה. בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם.

בזעם רב פנתה המשפחה לבית הדין הרבני והרבי הסביר להם בעדינות: 'למרות שאביכם השאיר את בקשתו בהיותו עדיין בעולמנו, הרי שעתה, כשהוא בעולם שכולו אמת, הוא בוודאי מבין שזה אך לטובתו שייטמן בעפר ללא הגרביים'. וכך נקבר מר רייכמן ללא הגרביים.

מיד לאחר ה'שלושים' נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה בערך כך: 'ילדי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. אני רוצה שאתם באמת תבינו ותטמיעו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף, הוא לא יכול לקחת אתו לקבר, אפילו זוג גרביים'. …

 

אמת וחובה

 

לכל אחד מאתנו יש את האמת והאמונה שלו. אני לא מתיימר לשנות לאיש את מחשבתו ובטח שאינני מאמין כי יש בכוחן של מילים להשפיע. החיים בנויים מרצף של אירועים, תחנות בדרך והן מזמנות אותנו לעצור ולחשוב. לסיום בחרתי בסיפור משעשע עד כמה בני אדם שונים איש מרעהו, ולפעמיים האמת הפשוטה היא הדרך הטובה ביותר, היא בטח הקצרה ביותר. וזאת אחרי שתקראו את הסיפור על הבעל, האישה ומכשיר השמיעה.

"….בעל היה מוטרד ששמיעתה של אשתו איננה עוד כפי שהייתה, וחשב שאולי היא זקוקה למכשיר שמיעה. הוא לא היה בטוח כיצד להעביר לה את המסר העדין, אז הוא התקשר לרופא המשפחה על מנת להיוועץ בו. הרופא אמר לו שיש בדיקה לא פורמלית ופשוטה שהוא בעצמו יכול לבצע, שתיתן לרופא יכולת לשפוט טוב יותר את אובדן השמיעה שלה.

 

"הנה מה שתעשה," אמר הרופא. "עמוד במרחק של כ-15 מטר ממנה ובקול שיחה רגיל אמור לה משהו וראה אם היא שומעת…. אם היא לא מגיבה התקרב לכדי 10 מטר, ואחר כך 5 מטר וכך הלאה, עד שאתה מקבל תגובה".

באותו הערב, אשתו במטבח שוקדת על ארוחת הערב בעוד הוא ישוב בחדר העבודה. הוא נזכר ברופא ואומר לעצמו, "אני בערך 15 מטר ממנה, ננסה לעשות את מה שבקש הרופא".

בקול רגיל הוא שואל את אשתו, "חומד, מה אוכלים הערב?". אין תגובה.

הבעל מתקרב לכיוון המטבח, נעמד במרחק של כ-10 מטר מרעייתו ושואל שוב, "חומד, מה אוכלים הערב?" שוב, אין תגובה.

הוא עבר לחדר האוכל, כ-5 מטר מאשתו ושאל שוב, "חומד, מה אוכלים בארוחת הערב?" אין קול ואין עונה.

אז הוא נכנס למטבח, נעמד ליד הדלת וממרחק של פחות משלשה מטר: "חומד, מה לארוחת הערב?" עדיין אין רחש מצד אשתו.

אז הוא ניגש ממש מאחוריה ואומר בקול רם, "חומד, מה לארוחת הערב?"

"יעקב, בפעם החמישית – עוֹף צלוי!"

אז זהו זה חברים יקרים. כמו שכתב 'ברונטון "כל עוד אנו מסתכלים על הדברים מנקודת המבט שלנו, לעולם לא נכיר את האמת". כי יש גם אמת אחרת כנראה, גם כשאנו בטוחים שהאמת כולה שלנו .

מאחל לכל תושבי עירי האהובים חג שמח, חג של אהבה ונתינה.

 

*תודה לניסים יעיש על שיתוף הסיפורים בדף הפייספוק. 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad