אז מה בעצם קרה באותו יום, שמלווה אותנו כבר אלפי שנים?
לאחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות חלקים גדולים מהעם, כורש מלך פרס התיר לכל היהודים לעלות לירושלים. 18 שנים לאחר מכן, במלאת 70 שנה לחורבן בית המקדש הראשון, הורה דרוויש מלך פרס (בנה של אסתר המלכה) לבנות את בית המקדש השני. החגיגות בעם היו עצומות, ורבים חשו שהם חזרו למנוחה ולנחלה. למרות השמחה היה גם עצב, כיוון שבית המקדש השני לא השתווה במעלתו לבית המקדש הראשון. לא שרתה בו רוח הקודש, לא היה בו ארון הקודש, האורים והתוּמים לא השיבו את דבר השם, אש הקודש לא שרפה את הקרבנות ללא עצים להסקה, והיה חסר 'שמן המשחה' שהוכן על ידי משה רבנו בכבודו ובעצמו.
בית המקדש השני עמד על תלו במשך 420 שנים, אבל מה שהרס אותו היה בעיקר פילוגים, סכסוכים, מלחמות אחים ושנאת חינם. 40 שנה לפני החורבן המצב החריף והחמיר, והקב"ה שלח איתותים לעם ישראל, דרך עבודת בית המקדש, כדי שיבינו את חומרת מעשיהם, וייטיבו את דרכיהם.
כישלון המרד
חמש פורענויות אירעו בתשעה באב, גם לפני חורבן בית שני וגם אחריו. ראשית כל, ביום ט' באב נגזר על אבותינו כשהיו במדבר, שלא יכנסו לארץ ישראל, בגלל חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. מאותה שנה הפך המועד ליום בכי ומספד במדבר: בליל ט' באב, לקראת הלילה, כל אחד מהם היה צריך לחפור לעצמו קבר ולישון בו. בבוקר רק חלקם קמו, ומי שנפטר באותו לילה, שם הייתה קבורתו. לכן המתיחות לקראת ט' באב הייתה עצומה, במשך 40 שנה, כאשר רבים מהעם נפטרו באותו תאריך נורא.
שנית ושלישית, בתאריך זה חרבו כאמור בתי המקדש הראשון והשני. רביעית, העיר הגדולה ביתר נלכדה בידי הרומאים, ונהרגו בה מיליונים מישראל. האירוע סימל ולמעשה גם חתם את כישלונו של מרד בר כוכבא. חמישית, נחרשה ירושלים לאחר החורבן, כאשר טורנוסרופוס הרשע חרש את ההיכל.
בנוסף לכך התרחשו אירועים קשים נוספים ברבות השנים: גירוש יהודי אנגליה בשנת 1290 על ידי המלך אדוארד הראשון, גירוש ספרד בשנת 1492, וגירוש המוני מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה אושוויץ, בשנת 1942.
כדי לקיים את השבועה שנשבענו על נהרות בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", קבעו חכמים הלכות רבות שעיקרן לשמר בתודעה הלאומית את חורבן ירושלים, חורבן הבית וכל התלאות והייסורים שפקדו את עמנו מאז ועד היום. צום תשעה באב הינו הביטוי הבולט לכאב ולצער ולהזדהות עם העבר. כל
ולמה צמים? בניגוד למה שניתן לחשוב, הצום אינו עיקר היום, אלא הוא חלק מחמישה איסורים החלים בתשעה באב:
א. זהו יום צום – אסור לאכול או לשתות.
ב. אסור להתרחץ לצורך הנאה, אלא רק לצורך הסרת לכלוך.
ג. אסור לטפח את הגוף ולדאוג למראה החיצוני.
ד. אסור לנעול נעליים שעשויות מעור.
ה. יחסי אישיות ומגע פיזי בין גבר לאישה, אסורים.
ויש עוד: מהותו של יום תשעה באב היא האבלות, ולכן נתקנו בו עינויים נוספים: אסור לשבת על כיסא אלא אם כן הוא נמוך במיוחד, אסור להריח מיני בשמים, כדאי להמעיט באמצעי הנוחות בשינה, נגיד להשתמש בכרית אחת במקום בשתיים או לישון על מזרן שמונח על הרצפה.
אחרי חצות, בתשעה באב עצמו, מקילים מעט בשניים ממנהגי האבלות של יום תשעה באב: מותר לשבת על כיסא ולא על הרצפה, ואפשר להניח טלית ותפילין בתפילת מנחה (מי שלא הניח בשחרית).
בכל אופן, חשוב לדעת שבסופו של דבר, למרות העצב על החורבן ועל שנאת האחים שעדיין מפעפעת בתוכנו, המסורת אומרת שלאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, כל הצומות, כולל תשעה באב, יהפכו לימים של שמחה. אז יש למה לצפות.
שבת חזון
הכלל הוא שאין אבלות בשבת, ולכן נוהגים לענג את שבת חזון ככל שבת. עם זאת יש לנהוג מספר כללים
- לבני ספרד נכון להחמיר שלא להסתפר ולהתגלח בערב שבת זו, כך כתב הגר"ח פלאג'י הבן איש חי ו'חזון עובדיה'.
- ראוי להקדים לקבל את השבת בשבת זו.
– כיון שבמוצאי שבת זו אסור ללבוש בגדים מכובסים לכן יזהר ביום שישי להכין בגדים למוצאי שבת עד כדי שתקלט בהם הזיעה. ואם לא הכין בגדים מערב שבת יפשוט בלילה הבגד שלבש בערב שבת ובבוקר ילבש בגד אחר שרוצה להכינו
- מותר לאכול ולשתות בשבת אפילו שכל כוונתו כדי להקל מעליו הצום, אלא שאין ראוי לומר נאכל ושתה כדי שיהיה לנו כח לצום.
- בסעודה שלישית מותר לאכול בשר ולשתות יין כרגיל ואסור להימנע מכל מאכל ערב ואכלים בצוותא ושרים שירי שבת כבכל שבת.
- מברכים ברכת המזון לפני השקיעה.
- לאחר סעודה שלישית ממשיכים בקדושת שבת ואין לנהוג שום מנהג אבלות, זולת אכילה ושתיה שיש להפסיק חמש דקות קודם השקיעה.
- אחר שיעברו עשרים דקות מהשקיעה יחלוץ מנעלי העור ולא ילבש מנעלים אחרים מיד שלא יראה שכוונתו לאבלות, אלא אחר כמה דקות ילבש נעלי תשעה באב. ובגדי שבת לא יחליף רק אחר צאת הכוכבים. וטוב שיאמר לפני כן 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'.
- נוהגים לקדש הלבנה במוצאי תשעה באב ויטעם משהו קודם הברכה, ואם יכול יביא מביתו נעלי עור וילבשם קודם ברכת הלבנה.
הסיפור הידוע לשמצה
ואיך אפשר בלי לזכור את הסיפור של קמצא ובר קמצא.
לפני כ-2,000 שנה תכנן אחד מעשירי ירושלים לערוך סעודה גדולה. הוא הזמין את כל ידידיו ומכריו וגם חבר טוב שאותו אהב, קמצא שמו. העשיר שלח את משרתו להזמין את קמצא, אבל כנראה ששמיעתו של המשרת לא הייתה מהמשובחות, ולכן חשב בטעות שמדובר בבר-קמצא – אדם אחר לגמרי. ולא סתם אחר, אלא אחד שלא ממש מסתדר עם העשיר, בלשון המעטה.
בר קמצא הופתע כששמע שהעשיר מזמין אותו לסעודה עתירת הבאזז. אבל הוא שפט את העשיר לכף זכות, חשב שמא הוא רוצה להתפייס איתו, ולכן החליט לשים את מחלוקות העבר בצד ולבוא לסעודה. הוא לבש בגדים נאים, הלך בשעה הנקובה וישב מסביב לשולחן ביחד עם שאר המוזמנים.
אבל אז הגיע בעל השמחה, כולו זחוח ומבסוט מעצמו, ועבר בין האורחים. מה הייתה רבה תדהמתו כשבמקום ידידו האהוב קמצא ראה דווקא את יריבו הקבוע בר קמצא. אדם נורמלי היה מטאטא את ה"בעיה" לצד, שהרי מדובר ביום שמחתו, אבל שנאת החינם באותה תקופה הייתה רבה כל כך, עד שאותו עשיר צעק על בר קמצא וגירש אותו מהמקום בביזיון.
ידוע שהלבנת פנים ברבים משולה לשפיכת דמים, וכך הרגיש בר קמצא שנעשה לו. הוא התבייש מאוד, פניו החווירו, והוא לחש לבעל הבית שכנראה הוזמן בטעות אבל מאחר והוא כבר כאן, הוא ישמח להמשיך לשבת, ואף מוכן לשלם לעשיר את עלויות הארוחה שלו ובלבד שלא יגרש אותו בביזיון. אבל אותו עשיר סירב בתקיפות להצעה, והוסיף לצעוק לו שיסתלק מביתו. בר קמצא לא ידע היכן לקבור את עצמו, ואף הציע לממן חצי מהוצאות הסעודה כולה. גם לכך סירב בעל הבית, ואילו כשבר קמצא הציע לממן את הסעודה כולה, ובלבד שלא יבזה אותו כך לעיני כל נכבדי העיר, תפס אותו העשיר בכוח והשליך אותו מביתו.
בר קמצא היה פגוע מאוד, ובנוסף כעס גם על חכמי ישראל שישבו באותה סעודה, צפו במתרחש ולא נחלצו להגנתו. צערו היה רב כל כך, עד שהוא החליט להטיל עונש קולקטיבי על אחיו ופשוט הלך לקיסר הרומאי, ששלט שאותה תקופה בארץ ישראל, וניסה להסית אותו נגד היהודים. "היהודים מורדים בך", אמר, "אם תרצה הוכחה – תשלח אליהם קרבן בבקשה שיקריבו בשמך בבית המקדש, ותראה איך הם יסרבו מיד".
הקיסר נתן לו עגל במטרה לבחון האם היהודים אכן יסרבו להקריב אותו, ובדרך לירושלים הטיל בר קמצא מום בשפתיו, מתוך כוונה שהדבר ימנע מהכהנים להקריב את העגל (שהרי אסור להקריב קרבן בעל מום, בתנאים מסוימים). הכהנים כמובן נמנעו מלהקריב את העגל, והדבר נתן "הוכחה" עבור הקיסר לכך שהיהודים מורדים בו. לא חלף זמן רב עד שעלה הקיסר לירושלים והחריבה. והכל, כאמור, החל משנאת חינם.
