היום ה-13 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

קטעים איתכם


צחוק
הוא המכנה המשותף הרחב ביותר של האנושות. אין דרך יותר מהירה לחיבור בין אנשים מאשר הצחוק. צחוק מפיג מתחים, שובר את הקרח ומשכיח את הדברים השלילים. אנשים מוכנים לשלם המון כסף כדי לצחוק (תבדקו ב'היכלי התרבות' בארץ ובעולם). לאנשים אין בעיה לדמוע, לנחור (סליחה על ההמחשה) ואף להשתטות כשלפתע פוקע צחוק מתגלגל, העיקר לצחוק.
כמו כל מתנה שנתן בורא עולם, בני האדם יודעים לקחת ולהשתמש בה במקומות אפלים ומסוכנים. בעולם המודרני והציני קצת קשה לצחוק מדברים תמימים, אלא חייבים למצוא את העוקץ, את החץ ואת החנית שאמורה לעוף על מישהו, אחרת, זה לא זה. ובמילים אחרות, היום הגשש החיוור בחוץ, "מצב האומה" בפנים.
כאמור, צחוק שלילי הוא זלזול במציאות
הנוכחית ללא בנייה של קומה חדשה, מה שמותיר את הצוחק מתבוסס בצחוק לשם הצחוק, בחוסר רצינות העלול לגרום להתפרקות יצרית. צחוק חיובי לעומת זאת, מבטא אף הוא אי הסתפקות במצב הקיים, אולם הוא מגיע מתוך חתירה למימד העומק המצוי במצב עליו 'צוחקים'. בשל כך, צחוק חיובי יכול לשמש כריפוי נפשי ואפילו גופני (ליצנות רפואית).
שימו לב איך כוכבי ה'סטנד-אפ' הפכו למובילי תרבות (באמריקה, למשל, ג'ון סטיוארט, סטיריקן פוליטי שעקף את אובמה בסקרי דעת
הקהל והוכתר 'כאיש המשפיע ביותר בארה"ב'). גם כאן בישראל, שאגב מרבית כוכבי הסטנדאפ בכלל לא כותבים לעצמם את הבדיחות, הפכו מספרי הבדיחות לאושיות תרבות ולמוצר צריכה בסיסי בקרב הקהל, שלא מוותר שוב ושוב על חיקוי של ראש הממשלה, או על בדיחה גסה על נשיא המדינה הקודם וכו'.
אם נשאיר את הליברליזם, חופש הביטוי ושאר המילים שגורמות לנו להרגיש נוח, נחשוב על כך שישנם כמה עשרות אנשים במדינה הזו שמנהלים אותה יום ולילה, דואגים לאזרחי ישראל, לביטחון, לכלכלה וכו', ומה אנחנו מעניקים להם במתנה, חיקוי גרוע, זול ועלוב, שבטוח, אבל בטוח, פוגע בהם עד עמקי נשמתם.

 

בחן את עצמך – מה מצחיק אותך

אם נרד לעומק נוכל לגלות משהו על עצמנו. אם נבחן מה או מי מצחיק אותנו נגלה שהוא משקף לחלוטין את האופי שלנו. לדוגמא, בחודש האחרון כל יום הבן שלי חוזר מבית הספר (תלמוד תורה) עם בדיחות על פורים, מגילת אסתר וכו' (קבלו אחת: איך יודעים שמרדכי היה שוער גרוע בכדורגל? כי כתוב "ומרדכי יושב בשער המלך"). מארסנל של עשרות בדיחות נראה שכולן סובבות סביב מקורות יהודים, מה שמראה שהשיח שלו בכיתה הוא תורני ולא עדתי למשל.
אבל בואו נחזור רגע למבחן. תשאלו את עצמכם איזה סטנדאפיסט מצחיק אתכם? (שחר חסון או אורי חזקיה?) איזה בדיחות מצחיקות אתכם? בדיחות על עדות למשל יכולות להעיד על אדם שהעדתיות מאוד חשוב לו, בדיחות שוביניסטיות שמגלגלות אתכם מצחוק כנראה עושות לכם טוב למחשבה, ובדיחות גסות (שלא נדבר על סטנדפיסטים עם פה-ביוב) משקפות את עולמכם היצרי. עשו ניסיון ותהיו כנים עם עצמכם.

 

נחזור למקור(ות)

במקורות אנו מוצאים גישה דו-משמעית ביחס לצחוק. מצד אחד, כולנו מכירים משפטים כדוגמת: "כת ליצים… אינה מקבלת פני שכינה" (סוטה מב, א), "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה" (שמות רבה ל) וכו'. מצד שני, ישנם מקורות המשבחים את הצחוק: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים קכו, ב), רבה, לפני שפתח את שיעורו "אמר מילתא דבדיחותא" (שבת ל, ב).
אם כך אז מה אנחנו אמורים לעשות? לחשוב פעמים לפני שצוחקים? לסנן מופעי סטנדאפ לקטגוריית כשרגס?

כנראה שאין לשאלות הנ"ל תשובה מדויקת כי זה משתנה מאדם לאדם, וכן כל אחד משפיע ומושפע מדברים אחרים, אך מה שכן ניתן לעשות זה לבחון האם המצחיקן (ויש גם דתיים כאלה כמו "אנדרדוס", שמעון פרץ, הרב לסרי וכו') הוא עומד בתקן של הנפש שלי. ובנוסף לראות אם רוח ההומור מתחזקת על חשבון המציאות והפרדוקסים או על חשבון בני אדם עם דיבור מוזר, הליכה משונה או רקע אחר.

 

חלק ממנו

 

אדם שלוקח את בנו למגרש כדורגל יודע בוודאי שמה שהבן שלו ישמע, סוג הברכות, הקללות והאווירה ישפיעו ישירות על נפש הילד והוא יספוג את האנרגיות מהמקום, מה שבוודאי ישפיע במידה כלשהי על מציאות הילד.
כמו הילדים, גם אנחנו מושפעים מהסביבה. אף אדם לא נולד עם קללות בפה, דיבורים זולים וגסים, וגם לא עם דברי תורה ומשניות, שכן אלה דברים הנרכשים (במודע או שלא) במהלך החיים ומושפעים ממקומות, משיחות ומההוויה החברתית. צריך לזכור שאדם שרואה בטלוויזיה, הולך למופע או סתם קורא בדיחות באינטרנט מושפע באופן עקיף, בדיוק כמו שהוא רואה חדשות, עומד בתור לסופר בקופה ורואה וויכוח, או סתם נכח בטיסת השוקולד המפורסמת. ולכן גם אם אנחנו בטוחים שזה סה"כ סטנדאפ, והכל רק צחוקים, צריך להיזהר מחלחול סמוי של מסרים לא רצויים.

אולי יעניין אותך

Bottom ad