היום ה-11 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

רבי יהודה, נשיא ישראל

 

רבי יהודה הנשיא נולד על-פי המסורת בשנת 135, ביום מותו של רבי עקיבא (שהוצא להורג בידי הרומאים). בתקופת נעוריו למד, בין היתר, מפי רבי שמעון בר יוחאי (מחבר ספר הזוהר)  ומפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל. כבר בהיותו בן שלושים נתמנה רבי יהודה לנשיא הסנהדרין – תפקיד שהחזיק בו עד אז, הלל הזקן.
רבי יהודה הנשיא, שזכה לכינוי המקוצר "רבנו הקדוש", נקרא "נשיא" בזמן שהותו בארץ ישראל ו"רבי" בזמן היותו בבבל. כשהיה בארץ ישראל שימש כמנהיג הרוחני והפוליטי של היישוב היהודי בארץ ישראל בסוף המאה ה-2 ובתחילת המאה ה-3 לספירה.
רבי יהודה שלט במספר שפות, ביניהן ארמית, עברית, יוונית, רומית וסורית. הוא דיבר יוונית, שהייתה אז שפת החכמים וגדולי המדינה, והתנגד ללשון הסורית המדוברת בין ההמון. בביתו, לעומת זאת, הקפיד על דיבור בלשון הקודש.
מפעלו הגדול והחשוב של יהודה הנשיא היה האיסוף והעריכה של שישה סדרי משנה, תהליך שהסתיים בשנת 220 לספירה בערך.  במשך דורות רבים, לאורך מאות ואלפי שנים, נהוגה הייתה מסורת של העברת התורה שבעל פה מרב לתלמיד בלא שתכתב. מסורת זו הועברה מבית מדרש לבית מדרש, אשר מדור לדור שינו את אופיים ואת שיטות הלימוד שלהם. אולם, בכל המערכות ובכל הזמנים נשאר דבר אחד יציב, והוא: העברתה של המסורת כתורה שבעל-פה וכזו בלבד. אמנם, גם בדורות ראשונים, ואפילו בזמן הבית, היו אנשים שונים רושמים לעצמם רשימות לזיכרון. אך רשימות אילו לא שמשו אלא כרשימות של קצרנות לציון מאורעות יוצאי דופן או החלטות שאותם רושמים מצאו לנכון לזוכרן לדורות.
יתר על כן, כלל היה בהלכה: כשם שדברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרם בעל פה כך דברים שבעל-פה אין אתה רשאי לכתבם. אחד הטעמים שנתנו לכלל זה היה, ש"תורה שבעל פה" כאשר היא שמורה בעל פה, שומרת על גמישות מרבית בהעברת דברים ובאינטרפרטציה שלהם. דברים כתובים מגיעים בשלב מסוים למצב של איבון, שאותו לא ניתן להמשיך ולפתח. הפרשנות על דבר כתוב היא בהכרח פרשנות הנוספת על הדברים, בעוד שהדברים עצמם אינם מתחדשים וזכות תחייה חדשה תוך כדי הווייתם. ולכן, בצידה של התורה הכתובה הייתה תמיד מערכת גמישה יותר של ההבנה הפרקטית: הבנת המושגים, הסברתן של מילים ותפיסות יסוד, ובעיקר, של האופן בו יש לנהוג בפועל בכל מצוותיה של התורה הכתובה. כל אלה נמסרו במסורת ארוכה, רבת דורות, ממשה רבינו, דרך כל שלשלת הקבלה המפורטת בפרקי אבות עד לדורו של רבי יהודה הנשיא, ונשמרו בקנאות כמסורת שבעל פה, שלא תיכתב ולא תתאבן.

למרות שיקול זה ושיקולים רבים אחרים, החליט רבי יהודה הנשיא כי הגיעה העת לשנות את מסורת התורה שבעל-פה וזאת כפי הנראה, מפני שחש רבי שההזדמנות שניתנה לו היא הזדמנות היסטורית יוצאת דופן, שמצב זה שבו עומד חכם אחד בראש הישיבה המרכזית בדור, של שלווה מדינית וכלכלית – הוא מצב מיוחד ויוצא דופן, שלא יחזור על עצמו. רבי חזה שמסיבות אלו או אחרות לא רק שלא ישתפר מצבם של היהודים אלא אף ילך ויחמיר. החשש לגורלה של התורה שבעל פה אם תחזור תקופה נוספת של פורענות, שכמוה ראה רבי או זכר משלהי תקופת השמד שאחר מרד בר כוכבא, היה כנראה האיום שליוה אותו בשיקוליו ולכן חשש שהרציפות ההיסטורית של ישוב יהודי בארץ ישראל תופסק. ולכן סידר את המשנה שחולקה על ידו לנושאי אב ("סדר"), וביחד לששת סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. (כן, זו שאנו אומרים בפסח "שישה סדרי משנה")

 

מעבר לצדקותו הגדולה, נודע רבי יהודה בעושרו כמאמר התלמוד "תורה וגדולה במקום אחד". הוא תמך בבתי המדרש ובתלמידי חכמים והיה ידוע בנדבנותו. בימיו נוספו על נכסי בית הנשיאות שטחים רבים בעמק יזרעאל, בגולן וכנראה אף בעמק הירדן שם גידלו את פרי האפרסמון היקר, ממנו הפיקו בשמים ומרקחות רפואה. לתוצרת הזיתים, היינות והבשמים של בית רבי נוספו גם מינים משובחים לתעשייה וליצוא כגון פשתן לאריגה ודגים. למרות עושרו הרב, והפאר והשררה שנהג בהם כלפי חוץ, כלפי עצמו נהג רבי בהסתפקות במועט ואף בסגפנות.

 

ב-17 שנות חייו האחרונות העביר את מוסד הנשיאות ואת הסנהדרין לעיר ציפורי שבגליל ואף נפטר שם אבל לבקשתו נקבר בבית שערים.

בצוואתו לבניו הנחה אותם כיצד יתנהגו בעתיד כשאמר: "היזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו. שולחן יהא ערוך במקומו. מטה תהא מוצעת במקומה. יוסף חפני, שמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי".

בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: "ריבנו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה, ולא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה. יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי!".  

 

 

יש לי מושג ביהדות – בשר חלק (מהדרין)

אחד הנושאים המורכבים ביותר עם הרבה פרטים והקפדות הוא נושא הכשרות, ולרוב מצוי אצל אנשים חוסר ידיעה וערבוב מושגים, כמובן שכל אחד צורך כשרות כפי רמת יראת השמים והרוחניות שלו וידיעותיו בנושא הכשרות.

אנו עדים למציאות בה כולם מכריזים בפיהם "מהדרין מהדרין", "חלק חלק" אבל לא ידעו להשיב מה זה. פעם נכנס אדם למסעדה ובעל הבית אמר אתה יכול להיות רגוע פה הכל "מהדרין מן המהדרין" שאל אותו הלקוח, "אבל זה כשר…?".

במסעדה או באולם יש פרטים רבים בהשגחה, הפרשת תרומות ומעשרות, הפרשת חלה, ירקות ללא תולעים, בישול נוכרי ועוד, ובעיקר מקור העופות והבשרים. איני מכיר משחטה שלא כתוב על האריזות שלה "כשר למהדרין" למרות שברבים זה רחוק מהאמת.
כשרות העופות מורכבת מהשוחט וסכינו, צורת השחיטה, בדיקת צומת הגידין (שזו אחת הבעיות המרכזיות בכשרות העוף כיום), בדיקת פנים העוף והכשרה ע"י השריה והמלחה. ברוך השם זכינו ובעירנו מצויה משחטת "עוף הגליל" הידועה ברמת הכשרות המהודרת על כל מרכיבה.
בכשרות הבקר מקפידים לדעת מרן השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, שלא יהיה על הריאות סירכות שהם גושי שומן, שיש בכך חשש טריפות משום שרבותינו אמרו "שאין סירכה בלא נקב", ונקב באחד מהאיברים הפנימיים מטריף את הבהמה, כך שבשר "חלק" פירושו שלא היה על ריאותיה לא סירכות ולא רירין של שומן, ועד זה צריכים להקפיד בני ספרד ועדות המזרח לאכול רק בשר חלק ואין שום הפרש בין הבשר החלק הקפוא מחו"ל לזה הנמכר ע"י הבד"צים השונים בארץ. על כל הדברים הנ"ל רבותינו אמרו "עשה לך רב והסתלק מן הספק", מי שקשור לרב הבקי בנושאי הכשרות לא יכשל בזה אלא יקבל תשובה והדרכה המתאימה לו לפי דרגתו.
בנוגע לכשרות של רבנות מקומית. רמת הכשרות משתנה גם בהתאם לזהותו של בעל העסק, ועל כן יש לשאול את המשגיח של אותו מקום לדרגת הכשרות והלקוח יראה אם זה מספק את רצונו.

לא בכדי התורה מהזהירה אותנו על כשרות המאכלים באמרה "אל תטמאו את נפשותיכם" וכו', כל טהרתו וקדושתו של יהודי תלויה במאכל שהוא מכניס לפיו ואם האדם ישתדל ויברר תהיה לו סייעתא דשמיא שלא יכשל לעולם במאכלות אסורות, אלא פיו יהיה קדוש.

הרב רפאל סבתי שליט"א

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad