חלוצים וראשונים לכבוש את אדמתה של ישראל, להעניק יותר מלקבל, לאהוב יותר מלבקר ולהתלונן, לראות את גווני הורוד בתמונה יותר מאשר את האפור והשחור, בקיצור להיות שייך לדור של שוריקה וחבריה.
את שוריקה הכרתי בעקבות בעלה מיליא שפכנר ז"ל שהיה מנהלי הראשון במכללת תל חי בשנת אלף תשע מאות שבעים ותשע. הזוגויות ביניהם התבססה על מרחבים של פרטיות, ולמרחב הזה הצלחנו להיכנס סמי בן שטרית ואנוכי. על אף המפגשים הנדירים, קשה היה שלא להבחין באצילות ובנחישות שהפגינה שוריקה כלפי הסובבים אותה.
שוריקה השתיכה לזן נדיר של אוהבי הארץ ויושביה, על כל מחלוקותיה, כיתותיה ופלגיה. היא הכילה את כל הנגודים שהמציאו כאן, בגלל אישיותה השלמה ונשמתה המיוחדת.
שוריקה ידעה לתת, עד השבוע הזה בו השיבה את הפקדון לבעליה.
יהיה זכרה ברוך. אמן.
