את אזרד פגשתי ליד השוק העירוני.הוא ישב על כיסא ישן, לפניו היו מונחות תמונות של רבנים וגם כמה ארגזים שמתוכם הציצו אתרוגים, אתרוגים לא כשרים, כאלה שמיועדים לקישוט הסוכה. עוברים ושבים שמיהרו לשוק העירוני כמעט ולא התעכבו ליד מרכולתו,תחושה של ערב חג עמדה באוויר וכולם מיהרו להספיק לערוך את הקניות לחג הסוכות שקרב ובא.
זה זמן רב שאזרד מסקרן אותי. לא פעם תהיתי מה הביא את איש הקבע, שבמשך שנים רבות בישל אוכל ביחידות מובחרות,
להתקיים מאיסוף בקבוקים למחזור? ואייך קרה שהוא שפעם ניהל את המזנון ליד חורשת –טל, מזנון שבו עצרו מידי יום חיילים ומטיילים רבים כדי להשביע את רעבונם . מזנון שבו ניתן היה למצוא משרוך ועד כומתה, מחכה לחג כדי למכור כמה אתרוגים.
שאלתי את אזרד אייך מגיבים האנשים לכך שהוא אוסף בקבוקים? "יש כאלה שאומרים לי כל הכבוד. היו נשים שאמרו הלוואי וגם בעלי היה עושה ככה. יש גם אנשים מבוססים שמגיעים עם מכוניות לנקודת המיחזור. הרב אמר לי שאין שום עבודה שמביישת את בעליה". הוא השיב.
דוד אזרד נולד במרוקו ועלה לישראל בגיל שנתיים עם הוריו. הוא גדל במעברה בשיכון המזרח, יחד עם עוד שבעה אחים. אביו נישא בשנית, ומנישואים אלו יש לו עוד שני אחים נוספים.
את לימודיו היסודיים הוא סיים בבית ספר רמב"ם, ומשם הוא המשיך ללימודי מקצוע בבית הספר מרכז הנוער. "היינו הולכים ברגל לבית ספר" הוא נזכר " זו הייתה תקופה יפה, תקופת הפחונים, היה מעט , אבל הייתה ילדות מאושרת. למרות שהלכנו הרבה ברגל לא היינו מפונקים".
כשהתגייס לצה"ל הוא הוצב כטבח ביחידה מובחרת.במשך 17 שנים הוא שירת בצבא הקבע, מבשל באהבה גדולה ללוחמים.
"בשנת 1976 לוויתי את הלוחמים של סיירת צנחנים לאורך כל המסלול". הוא אומר לי "עד שהם היו צריכים לצאת לקורס מ"כים. באותו יום נערך תרגיל גדול, ואחד המסוקים ובתוכו 54 לוחמים התרסק על צלע ההר. זה היה יום קשה בחיי".
אחרי שהשתחרר מקבע, הוא הקים את הדוכן שליד חורשת טל
ובהמשך את המכולת "חצות וחצי". אבל איכשהו העסק לא צלח, אולי זה טוב ליבו, ורחמיו שנכמרו על אנשים קשיי יום שלא הצליחו לשלם את התחייבויותיהם, אולי ניהול כושל. כך או כך העסק נקלע לקשיים והוא נאלץ לסגור אותו ולהתמודד עם תשלום החובות לספקים.
זה גם הזמן שבעקבות עניין אישי, שלא כאן המקום להרחיבו, הוא גם מחליט לחזור בתשובה. "כשאחי נפטר לא היה לו בן שיאמר עליו קדיש". אומר אזרד "בעקבות התפילות התחזקתי וגיליתי עולם נפלא שבו אני מאושר.אם הייתי חילוני, מי היה מזמין אותי אליו בחגים ובשבתות? הוא שואל ומיד ממשיך היום כבר ארבעה משפחות הזמינו אותי להתארח אצלם."
"אני אף פעם לא בא עם ידיים ריקות לחברים שמזמינים אותי" הוא אומר ועל פניו נפרש חיוך מבויש. "אני תמיד מביא איתי מתנות ודברים לילדים".
למרות שהוא התגרש לפני שש שנים לערך, הוא משתדל להיות בקשר טוב עם ארבעת ילדיו וגם להיפגש איתם בשבתות.שנים מילדיו נשואים, ושנים רווקים.שוחחתי בטלפון עם בנו מוטי שעובד כיום כראש צוות ב"אלביט", שבגן התעשיה בתל-חי. מוטי נשוי ואב לבת נשמע לי כצעיר נבון. בן שאביו יכול בהחלט להתגאות בו.
"אבא פשט את הרגל רק בגלל טוב ליבו לאנשים. לפני שהתגייסתי לצה"ל עזרתי לו בעסק ככל יכולתי. אבל בזמן השרות הצבאי שלי, העסק שוב נקלע לקשיים כספיים. אבא רצה תמיד לעזור לאנשים". אמר לי מוטי.
בזמן שישבנו ברסקו הופיע לפתע הרב רפאל סבתי. הרב סבתי חייך לאזרד במאור פנים, ולי אמר מבלי שידע את תוכן שיחתנו מקודם. "אם יש אדם ששמח בחלקו בעיר הזאת, זה דוד אזרד או 'דדה' כפי שאני נוהג לכנותו". הרב רפאל סבתי כבר ביקש ללכת לדרכו, אבל המשפט שאמר נגע לליבי וביקשתי ממנו שיבהיר למה כוונתו. "תמיד כשאני רואה את דדה אני נזכר במעשיה על רבי זושא מאנפולי, שהיה אחד מגדולי החסידות. הרבי זושא שלמרות היותו עני ובעל ייסורים תמיד היה אומר שלא חסר לו כלום. דדה כאדם ששמח בחלקו יש בו ענווה וצניעות, מידת החסד, פיו וליבו שווים".
את מרבית זמנו מבלה אזרד בכולל של ברסלב. חבריו לכולל מאד אוהבים את האוכל הטעים שהוא מכין להם בכל פעם שהוא מגיע לבקרם. לפני פרידה שאלתי את אזרד מה החלום שלו? "אני אדם מאושר ששמח בחלקו. אומנם אין לי אוטו ולא וילה וגם לא חשבון בנק. אבל אני מאושר. כמו שאמר יעקוב אבינו -"בגד ללבוש ולחם לאכול".
