בן שישים ותשע, בן הוותיקים בעיר, משלב באישיותו גאונות, אהבה לכלבים ומכוניות עתיקות & מתגורר באותו בית זה שישים וחמש שנים & בורח מהמולה וקנאי לפרטיותו & אמנון טרנצ'נר, האיש שחשבתם שאתם מכירים
אמנון טרנצ'נר נולד בטרנסילבניה ב 1948-תש"ח, בשנה בה נולדה מדינת ישראל. ב-1950 המשפחה עלתה הישר לקריית שמונה, על פי חישוביו, והאיש יודע לחשב ברמת-על, הוא התושב הוותיק ביותר המתגורר כאן.
"לפנינו הגיעו עולים מתימן, אך ככל הידוע לי, איש מהם לא גר כיום בקריה", אומר אמנון בשיחה איתו, וממשיך "תחילה גרנו באוהלים, מול מלון פאר, לאחר מכן בפחונים במעברה. משם עברנו לבית ליד המעיין, וב-1953 עברנו להתגורר בבית שאני גר בו גם כיום. לו הייתי גר בקיבוץ או במושב סביר להניח שהייתי מכונה "מוותיקי הגליל", אך משום מה מכנים כך רק את אנשי ההתיישבות העובדת בלבד", אומר אמנון.
לאמנון שני ילדים וחמישה נכדים. הבת מתגוררת בקריית שמונה והבן ברמת גן.
אמנון, ספר מעט על עצמך. מי זה בעצם אמנון טרנצ'נר?
גדלתי בקריית שמונה שנראתה באותן שנים כשמורת טבע.
באותם ימים רחוקים, זכור לי שבדרכי לבית הספר הממלכתי הדתי (שכן במבנה הסמוך למבנה שבו נמצא כיום פלאפל עמר), חברי, דוד סבתי ואני עברנו בתוך צמחיה עבותה ואף חצינו פלג מים. בשנים אלו, חצו את הקריה ערוצים שונים ובהם מי מעיינות. עד לאחר אמצע שנות השישים היה ואדי קטן בקצה המזרחי של החצר שלנו. לאורך השנים הקריה הלכה והתייבשה.
איזה תלמיד היית?
בביה"ס היסודי הייתי אחד התלמידים המצטיינים. להפתעת רבים, לא המשכתי ללמוד בתיכון, אך חברתית נחשבתי כחלק מהשכבה שלי בתיכון, ובמפגשי שכבה אנשים לעיתים לא זוכרים כלל שלא למדתי איתם בתיכון. כנער עבדתי בין היתר במוסך הבשן בתחילת דרכו.
במילים אחרות, אמנון היה עילוי… הוכחות בהמשך…
מה עשית עם שחרורך מצה"ל?
לאחר שחרורי מצה"ל, בקיץ 1969, עבדתי תקופה קצרצרה על מחפרון ב-1970, בתקופת מלחמת ההתשה, ירדתי לעבוד בתעלת סואץ. באחד הימים פגשתי שני מפעילי ניידות שקם שעבדו בגזרת התעלה.
העבודה בניידת השקם
באותו חודש נחטפו שני מפעילי ניידות שקם מאזור התעלה, ובשבת שלאחר החטיפה הייתה כתבה גדולה ב'ידיעות אחרונות' על ניידות השקם. אחד משני המפעילים שפגשתי הופיע בכתבה. לולא הכתבה לא הייתי יודע מהי ניידת שקם: שקם המותקן על משאית שעוברת בין המוצבים שעל הגבול, לטובת חיילים הנמצאים במוצבים ולא בבסיס שבו קיימת קנטינת שקם. מפעילי ניידות השקם הם אזרחים, למעט תקופות בהן הופעלו בנוסף גם ניידות שקם עם אנשי מילואים.
שוחחתי עם שני המפעילים, לקחתי את הכתובת של הנהלת השקם, וביום ו' ישר נסעתי מרפידים בסיני למשרדים ביפו.
התקבלתי לעבודה ומאז המשכתי לעבוד בניידת שקם כל חיי הבוגרים, 45 שנים.
מה גרם לך להחזיק מעמד כל-כך הרבה שנים בעבודה הזאת?
אהבתי את העבודה למרות שהייתה מסוכנת מאוד. אהבתי לעבוד עם הלוחמים במוצבים, מיטב הנוער.
את המנהלים שלי הייתי פוגש פעמיים שלוש בשנה, לכן העבודה התאימה לי מאוד (אני לא אוהב מסגרות).
התקופה הייתה די סוערת, מבחינה ביטחונית. ספר מעט על חוויותיך מהתקופה.
כשהתחלתי לעבוד באביב 70 התנהלה ברמת הגולן מלחמת התשה. תחלופת מפעילי ניידות השקם הייתה גבוהה למרות השכר הגבוה (שניתן כפיצוי על הסיכון). לאחר ארבעה חודשי עבודה כבר הייתי המפעיל הוותיק ביותר בצפון. בסוף 1970 עברתי לעבוד בגזרת לבנון, אז היו מוצבים בודדים בלבד בגזרה. ליוויתי את כל הקמת מערך המוצבים מהר דב ועד ראש הנקרה. זה היה מעניין למרות הסיכון. האדרנלין נתן עניין לעבודה. לאורך השנים עבדתי בגזרות שונות בצפון, החל מראש הנקרה, דרך כביש הצפון, הר דוב, החרמון ורמת הגולן.
מוכר מצופה תחת אש תופת
אמנון אוהב סיכונים, לא כמצ'ו, אלא כצורך לאספקה סדירה של אדרנלין. זה מה שסיפקה מלחמת יום כיפורים ומלחמת ההתשה לאחר מכן…
מה החזיק אותך בגבול הצפון?
דבר נוסף שאהבתי בעבודה היה הנוף היפה בנסיעותיי בין המוצבים בכביש הצפון. אהבתי מאוד גם את נופי החרמון.
ב-74, במהלך מלחמת ההתשה, עברתי לעבוד במובלעת הסורית ברמת הגולן, הייתי צמוד לחטיבת השריון 188. זו הייתה התקופה המפחידה ביותר בחיי. הפגזות ארטילריה כבדות היו דבר שבשגרה, בהעדר כל מיגון אחר, ישבתי עם הצוותים בתוך הטנקים עד שוך ההפגזה. באחד המקרים ישבתי כארבע שעות בטנק.
התנסות זו "חיסנה" אותי מפחדי הפגזות הקטיושות. לכן עברתי בקלות את תקופת הקטיושות. לא עזבתי אף לא ליום אחד את קריית שמונה מאיימת הקטיושות.
גם לא נכנסתי למקלטים (פרט ללילה אחד ב-1981).
בין המלחמות – המבצעים
ב-1978 עבדתי בתקופת מבצע ליטני בלבנון.
במשך כל תקופת מבצע ענבי זעם חילקתי עם הניידת מוצרי מזון לתושבים שנותרו בקריה, זה היה מאוד לא נעים. להסתובב כל יום עשר שעות ברחובות קריית שמונה בזמן שהקטיושות נוחתות. גם במלחמת לבנון השנייה כשאני בגיל 58 שנים, המשכתי לעבור בניידת השקם בין המוצבים. כאילו שאני חסין. באחת הפעמים ישבתי כארבעים דקות על הקרקע בסוללת תותחים, וחיכיתי עם החיילים שמטחי הקטיושות ייפסקו. לא היה לי אפילו אפוד מגן וקסדה. בדיעבד, אני תוהה האם היה מקום לסכן באופן זה אזרח במשימה שאינה חיונית.
אחת הניסיונות של אמנון בתחום חיי הלילה היה הקמת מקום מיוחד. 'מילק 8'. בין עצי הפקאן בגינה רחבת הידיים, הוצבו שולחנות ובערבים הגיעו המוני צעירים ליהנות מיופיו של המקום, תוך לגימת קפה, מילק שייק ואכילת פיצה משובחת. גם אני הייתי מבאי המקום. הייתי סטודנט בשנה ג' וזה היה הבילוי המועדף עלינו.
אמנון: ב-78 הקמתי את הפיצרייה מילק 8. מקום מיוחד, סגנון של רחוב ירמיהו בתל אביב באותה תקופה (סוף שנות השבעים), לאחר כמה שנים המקום נסגר.
אהבת חייו אספנות כלי רכבים עתיקים
מאז סוף שנות השבעים אוסף אמנון כלי רכב עתיקים. יש ברשותו כלים נדירים בקנה מידה ישראלי.
כיצד התחיל ה'שגעון' לאסוף מכוניות?
התחלתי לאסוף את המכוניות לאחר שצפיתי בשנת 77 או 78 בתוכנית זה הסוד שלי בטלוויזיה. בתוכנית הופיע דייל אל על שהיו לו שלוש מכוניות עתיקות. נדלקתי עליהן בשנייה שראיתי אותם.
מי הייתה המכונית הראשונה שלך?
המכונית הראשונה שלי הייתה בייבי פורד (בריטי) 1947, הבעלים היו מרדכי שלום, בעל בניין שלום בתל אביב.
בעבודתי נפגשתי עם הרבה אנשים, שקבלתי מהם אינפורמציה לגבי המכוניות.
בזמנו, זה היה הובי של אנשים אמידים, היו הרבה טייסים, מנכ"לים (ככלל, באותה תקופה לא היו הרבה אספנים), זו גם הסיבה שלא שיפצתי אותם בשל העלויות.
במחצית שנות התשעים עברתי לטרקטורים ולמשאיות. האספנים, ידענו כמעט על כל טרקטור בארץ, באיזה שדה, באיזה קיבוץ בגני הילדים, הכרנו כמעט כל כלי.
כיוון שאני הייתי היחידי שאספתי משאיות בארץ, השמועה עברה וכך דווחו לי. באותה תקופה גם החלו להופיע המנופים על גבי חלק גדול המשאיות דבר שהקל להעמיס את הטרקטורים.
בתחילת המילניום, כשמחיר הברזל עלה, זה "רצח" את כל מה שנשאר עדיין. בחלק מהכלים היו חסרים למשל גלגלים או חלקי פח, ניתן היה להשלימן ממכוניות נטושות בחצרות הבתים במחיר סמלי. כאמור הכל נמכר לברזל. היום ניתן למצוא חלקים באי. בי.
אני אספן הטרקטורים היחידי בארץ, שאינו מההתיישבות העובדת. בין היתר, ברשותי כלים הקשורים להיסטוריה של ישראל בקום המדינה, וכן לפני הקמת המדינה. האוסף כולל בין היתר:
- שתי המכוניות הפרטיות הראשונות שהורכבו בארץ (באמצע שנות השלושים).
- אוטובוס שהיה משוריין בתש"ח באזור ירושלים (לפי ארכיון אג"ד).
- מוביל טנקים מ-1941 הדגם ששימש את צה"ל מקום המדינה בתש"ח ועד ששת הימים (ניתן היה להעמיס עליו רק טנקי שרמן או AMX-13).
- משאית כבדה ממלחמת העולם השנייה, דגם ששימש את חברת 'סולל בונה' בשנים הראשונות למדינה.
- אוטובוס מהדגם שנפגע בטבח במעלה העקרבים במרץ 1954.
- אוטובוס טייגר שזכור לטוב משך עשרות השנים שנסענו בו באג"ד.
- טרקטור עם גלגלים מברזל, ללא דוושת בלם.
אמנון ואנוכי נכנסו לקודש הקודשים, אוסף הרכבים שנמצא בחצר. לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, הפך האיש בן השביעים לילד בן שבע. כאילו שטסנו במנהרת הזמן שישים ושלוש שנים לימים ההם. אמנון עבר בין רכב לרכב, את חלקם ליטף בעיניו, את האחרים הוא מישש במעין תנועה מלאת רגש כאילו והיו בני משפחה ומכרים וותיקים. "הנה זה הר5כב הראשון שהורכב בארץ", הוא אומר, ובטרם אני מעכל "הנה, זו נושאת הטנקים הראשונה", וכך הלאה מרכב לרכב, מטרקטור לטרקטור, אמנון כפי שלא הכרתם.
השמש קופחת במלוא עוזה ואגלי הזיעה מצטברים אט-אט על הפנים וגולשים ברווח שבין הגופייה והגב…
חייבים להימלט אל הצל, לא לפני שאני מצלם את אמנון מספר תמונות עם 'אהוביו'.
… אמנון הוא סוג של תולעת ספרים ועיתונים. קורא וקורא וקורא, וזה לא פלא. ה'דיסק הקשיח' שלו לא היה מבייש את ד"ר גוגל ומרק צוקרברג. אמנון ניחן בזיכרון פנומנאלי נדיר.
"בנערותי ובשנות העשרים שלי, ידעתי בעל פה את מספרי הרישוי של מרבית המכוניות בקריית שמונה ובקיבוצים הסובבים את הקריה", מספר לי אמנון. ושלא תטעו, הוא לא בן עשרים, אבל הזיכרון…
ועוד "אני מחשב מילה בת חמש אותיות בגימטרייה, בערך בשנייה אחת. לכן אני מתרגם במוחי חלק מהמילים שאני רואה על המסך בתרגום הטלוויזיה", ובדקתי אותו….
אמנון מחשב-על
היכולת שלו לחשב מספרים, שורשים וכפולות הוא בלתי נתפס. אם פעם ירצו ב'סמסונג' או ב'אל ג'י' למצוא את הנוסחה המנצחת לחישובים מורכבים, אמנון יוכל לעזור להם. היכולת שלו בלתי נתפסת. אמנון מסוגל להכפיל בראש מספרים בריבוע שלא ניתן לחשבם במחשבון הסמארטפון כיוון שיש שם רק 15 ספרות.
אמנון מעיד על עצמו "אני מכפיל בראש בריבוע למשל: 785555555555555 (15 ספרות). התוצאה מורכבת מ-30 ספרות. לקח לי זמן למצוא אפליקציה המכילה מספרים כה גדולים. 30 ספרות זה הרבה יותר מטריליון בריבוע (25 ספרות). זה מיליון בחזקת חמש(31 ספרות). או מיליארד בחזקת שלוש (28 ספרות)".
אמנון, איש מיוחד, אוהב כלבים ומי שישים לב, הוא מלווה בוקר-בוקר מוקדם, עוד לפני שהציפורים קמות, את כלבו האהוב גדי. אהבה כזו לכלבים קשה למצוא ונראה שטוב לאמנון בחברתם, הם מבינים אותו יותר מבני אדם, וכנראה שהוא אותם.
השבוע, שוחחתי עם אמנון והוא נשמע עצוב. הכלב האהוב עחיו, בן שמונה עשרה כבר, נמצא בתהליך 'החזרת ציוד' וזה ממש מכאיב לאמנון. הפרידה מחבר אהוב וקרוב אינה פשוטה, גם כשמדובר בבעל חיים.
אגב, אם מישהו מכם חפץ לצפות באוסף תוכלו לעשות זאת מהמדרכה הנושקת לחצר ביתו. בטוח שגם מהמדרכה תיהנו כפי שאני עדיין נהנה.
