היום ה-23 במאי , 2018

Select your Top Menu from wp menus

אומנות, אופנה ופסטיבל

זה קרה לפני 5 שנים כשלמדתי במכללת תל חי. עברתי ליד הפקולטה לאומנות או משהו כזה, ובחוץ הוצגה תערוכת “יצירות” הסטודנטים. האמת, שחשכו עיניי. בלי קשר לסטנדרטים הדתיים שאני מכיר, ובאמת בלי טיפת שמרנות, מה שראיתי שם זעזע אותי (אחסוך מכם). כשניגשתי לאחד ה”יוצרים” ושאלתי אותו בכנות, איך הסטודנטים מרשים לעצמם להציג דברים כאלה? הוא ענה לי תשובה אומנותית: “אומנות זה משהו שאמור לפרוץ מסגרות, גבולות, הסכמות”, הוא אמר והוסיף “אם אין משהו בוטה ביצירה אומנותית, כנראה זו לא יצירה. אסור לנו לחשוב בצורה מושכלת, אלא לחפש את הפירצה, החוצפה והתעוזה”. האמת שלא ממש הבנתי אותו, עד השבוע, בערך.
השבוע פורסם כי משרד החינוך בודק: 3 עדויות חדשות נגד מורים ב”תלמה ילין”, בית ספר מוביל לאומניות, וזאת אחרי התלונות נגד שני מורים שאחד מהם שם קץ לחייו. האמת אלה רק תלונות ולא תמיד צריך להתרגש. אך עם התפוצצות הפרשה פורסמו המון עדויות של תלמידות שנוצלו במהלך השנים ומספרות על זוועות שחוו במהלך התיכון. אחת מהן התראיינה לגל”צ, וסיפרה אפילו איך היא הייתה מפתה מורים. בדוגמה אחרת תלמידה לשעבר בשם שני ליטמן פירטה ב”הארץ” את הצלקות שהותירו בה אנשי הרוח והאומניות. הרי לאמנים ולאנשי תרבות מותר לעשות דברים שלאנשים אחרים אסור. בשם האומנות, כמובן.

 

אופנות חולפות

הפסקה הבאה נכתבה לפני ארבע וחצי שנים בדיוק במדור ‘חזק וברוך’

“השנה כתבנו על נושא “תספורת החמור” (מוהיקן) שהתפשטה ברחבי העיר (וכנראה גם במדינה). פעם זה היה מכנסי שרוואל, פעם זה פרסינג בלשון, ופעם אחרת זה חמצון הבלורית של השיער. זה לא ממש משנה כי כל הסיבות למה שהזכרתי היא המילה “אופנה”. אני בטוח שאם היו מראים לכל האנשים שעשו הקיץ את התספורת הזאת לפני שנתיים ושואלים אותם בזמנו אם היו רוצים להסתפר כך, 99% היו מסרבים (אגב, זה יהיה אחוז הסירוב גם בעוד שלוש שנים), אז אם כן, מה שינה להם את הדעה? התשובה היא, העובדה שאחרים עושים את זה, הופכת ומשנה לי את הרצון לעשות את זה גם כן. ובקיצור, אני, המראה שלי, הרצונות שלי וחיי נתונים לעיצוב בידי אחרים”. עד כאן הציטוט.

עכשיו שמישהו רק יסביר לי, כל העניין הזה עם הקרעים במכנסיים, זה הגיוני?!

 

פסטיבל האזכרות – מאת הרב רפאל סבתי שליט”א

מיסודות האמונה היהודית היא האמונה בתחיית המתים כי הנשמה שהיא רוחנית ונצחית חלק אלוה ממעל, והגוף חומר המתכלה “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”, ואף על פי כן אמונותינו שגם הגוף יקום לתחייה והראיה לכך מהטבע, כשזורעים חרצן וזרע באדמה אינו מתחיל להצמיח עד אשר הוא מתכלה ונמאס, כך גוף האדם, והוא מה שכל יהודי אומר, אלוקי נשמה שנתת בי וכו’ ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא.

 

והנה כמו שהגוף צריך מזון בדמות מאכל ומשקה וכו’, אף הנשמה שהיא רוחנית צריכה מזון רוחני כפי שאמר שלמה המלך החכם מכל אדם “והנפש לא תמלא” אי אפשר להזין חלק רוחני בדברים גשמיים, כך שהמזון לנשמה היא תורה ומצוות ומעשים טובים, האדם בעולם הזה צובר לעצמו מזון רוחני לנשמה לנצח. אבל לאחר פטירתו של האדם שאינו יכול לפעול עוד, כפי שאמר דוד המלך בתהלים “במתים חפשי”, צאצאיו ומקורביו של אדם יכולים להוסיף לו זכויות בשמים על ידי מעשיהם כאן כי “בן מזכה לאביו”.

 

וזהו הטעם שתיקנו חכמים שהבן קורא קדיש על אביו ואימו או לימוד תורה ומעשה צדקה וחסד עם הבריות מרומם ומעלה את נשמת הוריו בגן עדן.

נדרשתי אל הנושא הזה היות ופנו אלי המון תושבים לעורר בעניין “פסטיבל האזכרות”, תמיד ידענו שהאזכרה נועדה לבוא לכבד את זכרו של הנפטר, ואת משפחתו, וכן ללמוד ממעשיו הטובים ולשמוע דברי תורה לעילוי נשמתו, וכל אדם שיאמץ לעצמו דבר אחד טוב, הרי בזה גורם נחת רוח לנשמתו של הנפטר, וכל בכדי חז”ל אמרו “אגרא דהספידא דלויי” פי’ הדברים שהשכר של הדרשות הוא שהשומעים דולים לעצמם ממעשיו הטובים של הנפטר, ולצערנו! הרבה הפכו את העיקר לטפל, והטפל לעיקר, הלימוד והדרשות הוא העיקר, והסעודה והכיבוד הוא טפל, נכון שמקור המנהג הזה הוא כדי לכבד את הבאים וגם שהברכות יהיו לעילוי נשמת הנפטר, אבל מזמן הגבולות נפרצו, רק תזמורת, 12 סוגי סלטים, ודגים, ובשר, מה לא טוב במנהג הקדום להביא מזונות, ועץ ואדמה ושהכל, ובכך יש ריבוי ברכות וזכויות.

היום אפשר לשמוע אנשים מסוימים האומרים איש לרעהו ‘אתה בא לסעודה?’, וחמור מכך נתקלנו בתופעה מבישה בכמה אזכרות אפילו בתוך בית הכנסת שהנושא המדובר האזכרה הוא “כדורגל” “בושה וחרפה”, וגם זה כמובן לעילוי נשמת הנזכר.

סיפר לי אדם מבוגר הנוהג לקיים אזכרה לאביו בבית כנסת מסוים שהגבאי (השף) שם הסביר לו מה צריך להביא, וכמובן לא שכח להזכיר לו את הבירה וה”עראק”, משל היה הערב מעלה נשמה ומה שברור הוא שהוא מוציא נשמה, וכך נאלץ אותו אדם להוציא ממון יותר מכדי יכולתו. מדוע שאנשים הדחוקים בפרנסתם בגלל לחץ חברתי, או מנהג קלוקל של סעודות פאר, יכנס לחובות כדי למלא רצון אחרים?.

כבוד לנפטרים עושים על ידי לימוד תורה ומעשה חסד, והליכה בדרך ה’ יתברך, ולא על ידי סעודות פאר.

חדש ימינו כקדם אמן.

אולי יעניין אותך