השבוע הגיע למערכת העיתון "חדשות הגליל" מייל אשר בקריאה ראשונה נראה יותר כמתיחה לא מוצלחת מאשר משהו אמיתי.
לא נקדים את המאוחר, אך כדי שתחושו את מה שחשנו כאשר קראנו את המייל, נאמר שהוא התחיל כך: "היי שמי ליאן-נעם משה אני בת 20. בת לאימא לבנונית מוסלמית ואבא ערבי ישראלי ואני יהודייה…", ביננו, הייתם ממשיכים לקרוא את המייל או…
…נתחיל.
כן, כל מה שהיה כתוב במייל היה אמת לאמיתה ואף יותר מכך. שיחת טלפון אחת וקביעת פגישה עוד באותו ערב, גרמו לי להפליג אל עולם קסום בו נערה בוגרת בת עשרים הופכת להיות למשך שעה קלה המדריכה שלך לחיים.
נפגשנו בביתה של נעם-ליאן משה ברחוב 'באבא סאלי' (כמה סמלי), בית מטופח ומאיר פנים, כאשר ברקע אחיה הצעיר משחק עם כדור ומתלהב ממה שהוא עושה ועם אימה זינב.
"ברוך הבא" מקביל את פני בכניסה והצעה לקפה עם הֵל (בלי סוכר), ברקע טלוויזיה שקולה הושתק, ואנחנו מתחילים. "תשאל את אימא שלי איך התחיל הסיפור שלה", מציעה-אומרת נעם, ואני מסכים איתה "הייתי נערה צעירה בת שמונה עשרה-תשע עשרה, תמימה שלא פתחה את העיניים", פותחת זינב את מונולוג חייה "אני מדרום לבנון, מוסלמית שהגעתי לישראל לעבוד ולהתפרנס", אבל הסיפור שעומד מאחורי ה'להתפרנס' מעט מורכב יותר.
"ההורים שלי רצו שאתחתן עם אדם מבוגר …על כיסא גלגלים שהיה לו כסף. אני לא הייתי מוכנה. אף אחד מהאחים והאחיות שלי לא הסכימו. אבא שלי סגר אותי בחדר ואמר 'עד שלא תסכמי, את לא יוצאת מהחדר הזה'. יחד עם האחים שלי שברנו את הראש איך אני יוצאת מהסיפור הזה. לא התאים לי השידוך והוא היה רק בגלל שהיה לבן אדם כסף ובית", ממשיכה זינב ומגוללת את המערכה הראשונה במחזה המטלטל שעברה עד הלום.
זינב: "אחרי הרבה מחשבות, החלטתי לצאת לעבודה בישראל, כמו שעשו אחיי הגדולים, ובכסף שארוויח אתן לאבא שלי וירד ממני".
וכך היה. זינב החלה לעבוד במסעדה בקייקים "מפה לשם קרה מה שקרה ונכנסתי להיריון. הבן אדם רצה שאעשה הפלה ולקח אותי לרופא, אבל הרופא סרב לעשות את ההפלה ואמר שבחודש שלישי זה לא בא בחשבון. מפה לשם, אני לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן לעשות את ההפלה, ובסוף הגענו לעורך דין והתחתנו נשואים אזרחיים".
נעם יושבת מכורבלת בתוך עצמה על הכורסא ומאזינה בקשב רב כיצד אימה מגוללת את סיפור הריונה עם האיש שיהיה האבא שלה בהמשך, כאשר ברקע מהבהבים נרות חנוכה כשרים למהדרין. מבטה לא מש מאימה וכל הזמן ממוללת נעם את שערה הארוך והחלק באצבעות ידיה.
זה מרתק ומעט סוריאליסטי להינצל מהפלה ולשמוע את המלחמה שהייתה כאשר היית בנאדם חי ונושם, ללא יכולת להגן על עצמך מציפורני המלקחיים הגניקולוגיים…
…האיש עמד בהתחייבותו כלפי אישתו זינב שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה, שכר דירה בקריית שמונה והביא עוד שני ילדים, בת אור ובן אלי, לפני שהם נפרדו בשנת 2010.
יתכן מאוד שכל מה שקרה לנעם התחיל באותם ימים שהייתה עובר בבטן אימה והתרחשה מלחמה בחוץ באשר לגורלה, להפיל או להפיל…
מסתבר, שמישהו הכריע את הכף לטובת החיים, ואת ה'מישהו' הזה היא החלה לחפש וגם מצאה, אלוקים.
נעם: "אהבתי את אלוקים מהרגע הראשון שהבנתי שיש אלוקים, וכל הזמן חיפשתי איך להיות הכי-הכי קרובה אליו", על אף גילה הצעיר לא הכריעה נעם באשר לאלוקים בעיניים עצומות והתעקשה לחפש אותו ולהתמודד מולו.
תחילה, ניסתה נעם את האלוקים של אימה המוסלמית "אימא הייתה לוקחת אותי למסגד והיינו מתפללות יחד. לא דיבר אליי, לא התחברתי לתפילה", ממשיכה ומספרת נעם "אחר כך ניסיתי את האלוקים של אבא שלי הנוצרי. הוא היה לוקח אותי לכנסיה ומלמד אותי להתפלל לאלוקים של הנוצרים. גם זה לא דיבר אליי". ואז קרה הדבר הלא מוסבר. נעם ליאן הכירה את בני הזוג פרלה ושלום יפרח (זוג נפלא שאני מכיר שנים. ה.ב.א).
נעם-ליאן "היו לנו שכנים מרוקאים יהודים שגרו צמוד אלינו שהיום אני קוראת להם סבא וסבתא כי הם גידלו אותי ואין לי אחרים מלבדם.
היו ימים שאימא הייתה צריכה חלב והייתה דופקת לסבתא פרלה (השכנה) על הקיר והיא הייתה מביאה לה. השם יברך אותה. אני זוכרת את ימי שישי שם אצל סבא שלום וסבתא פרלה שהיה קידוש ושמחה. זה היה מרגש. אני גדלתי כל חיי בבית ספר יהודי עם חברים וחברות יהודים. מאז שפקחתי את עיניי, אני עם יהודים".
הדגים של ליל שבת, מאור הפנים והחום של בני הזוג יפרח חדרו עמוק-עמוק ללב ולנשמה של נעם-ליאן. התחושה הזאת הצטרפה לאהבה שעטפה אותה מהסביבה בה היא חייה.
נעם-ליאן: "תמיד היה לי הרגש המיוחד הזה בבטן ליהדות אבל לא ידעתי מה עושים עם זה, חשבתי שאי אפשר לשנות את הדת. חשבתי אולי אפשר לעבוד על אנשים שאני יהודייה למרות שאני לא? אני כל-כך רוצה את זה ומרגישה את זה עמוק בפנים..", לא הפסיקה נעם-ליאן לחלום על השביל שיוביל אותה אל חיק היהדות, אבל בדרך המלך
נעם לא ויתרה ולא ישבה בחיבוק ידיים.
"אחרי שגדלתי קצת והגעתי לגיל מצוות, התחלתי להבין יותר וללמוד יותר. הייתי צמה בכיפור לבד בחדר הקטן שלי למרות שבסלון הייתה טלוויזיה ואוכל".
במקום שאין ידיעה, הדמיון והמחשבות מתחילות לעבוד שעות נוספות. נעם-ליאן הייתה בטוחה שיהודים טובים יושבים בבתי הכנסת ובכל תפילה הם פשוט קוראים מהתחלה ועד הסוף את …התנ"ך.
נעם "הייתי יושבת בחדרי וקוראת מהתנ"ך המלא של בית ספר כי חשבתי שזה מה שעושים, חשבתי שבכיפור ובשישי קוראים את כל הספר. כמובן שהיא לא סיימה את התנ"ך, בכל זאת תנ"ך מלא. "הייתי מאוכזבת שלא הייתי מספיקה לגמור את כל התנ"ך, אבל בטח אלוקים סלח לי…", היא אומרת וצוחקת.
בינתיים הרצון להיות יהודייה הופך לתשוקה. בבית פנימה היא מתנהגת כ'יהודייה' לכל דבר. 'שומרת' מצוות ומאמצת את חגיגת ה'בת מצווה' בגיל שתיים עשרה…
נעם: "פעם אחת שאלתי את אחת השכנות שלי 'תגידי, שבת יצאה כבר?' והשכנה הסתכלה עלי ואמרה 'מה את בכלל שואלת שאלה כזאת, את בכלל לא יהודייה, זה לא קשור אליך…'. נפגעתי ממנה מאוד. מה זה עניינך? אני רוצה להיות יהודייה ואני אהיה יהודייה. ועד אז אשמור את המצוות…".
ושלא תבינו לא נכון. נעם-ליאן נערה חכמה שכבר אז ליקטה ואספה על 'שבע מצוות בני נוח' שמחויב מי שאינו יהודי, עוד שש מאות ושש מצוות שסה"כ עומדות על תרי"ג מצוות.
היו גם תופעות כואבות, מילים שפצעו ושרטו את נשמתה, והיא לא הבינה מדוע.
נעם-ליאן: "הייתי סובלת מכל מני שמות גנאי היו קוראים לי תמיד 'ערביה' ו'מחבלת' ומעליבים אותי תמיד. הייתי בוכה ולא רציתי ללכת לבית הספר, היו גם ילדים שממש הייתי מפחדת לעבור לידם כי הם היו מנצלים את היותי חלשה ופגועה ופשוט היו מעליבים שוב ושוב".
נעם-ליאן: "כשהגעתי לגיל 16 אימא שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שלא טוב לה. היא סיפרה לי דברים שעברה בחיים ובכיתי כל-כך. הרגשתי רע שאימא שלי עברה דברים כאלה וכל זה בשבילי ובשביל האחים שלי!
הגענו להחלטה שהיא תתגרש מאבי ואנחנו נתחיל חיים חדשים ונתמוך זו בזו כי מי עוד יש לנו בעולם חוץ מאחת את השנייה? אין".
המשבר האישי שלה לא אחר לבוא בעקבות הטלטלה "זה גרר אותנו להמון דברים לא קלים, הייתי מבריזה מהלימודים כדי לעבוד ואימא כל-כך כעסה על זה, פשוט לא רציתי לבקש ממנה כסף כי היא גם ככה הייתה קורעת את עצמה כדי להביא אוכל.. לא הייתי מסוגלת לבקש בגד…
כל מה שהחזיק אותנו זה האמונה הגדולה בהשם יתברך, בלי אמונה לא חושבת שהייתי עוברת את כל זה.
כן כן, את הקריאה בתנ"ך המלא, השם קיבל, למרות שלא ידעתי מה אני עושה הוא הבין את הכוונה שלי".
תהליך ההתקרבות המעשית ליהדות התרחש כאשר נעם-ליאן הייתה בת שש עשרה, ויחד עם אימה זינב הם החלו ללמוד בקורס שהתקיים כאן. הקורס היה קשה מאוד לאימה בגלל אי שליטתה בקריאה וכתיבה בעברית, אולם נעם-ליאן התמידה עד אשר אימה הרימה ידיים, בין היתר בגלל שהקורס בקריית שמונה נסגר.
זינב "אני רציתי להמשיך, אבל השפה העברית הייתה מאוד קשה. מבחינת לימודים ולדעת, אני מכירה ויודעת הרבה וגם עושה בבית הכל: שומרת על הכשרות, החגים היהודים, נרות שבת, חנוכה, הכל. אני מזמינה חברים, ואפילו בפסח יש אורחים כי אני מכשירה את המטבח. ".
מי שמעודדת את ילדיה להצטרף ליהדות היא האימא זינב.
הזמן חולף, וחברותיה של נעם-ליאן מקבלות זימון ראשון לצה"ל.
נעם-ליאן: "כל חברותיי קיבלו צו ראשון לצבא ואני לא, אני לא מחויבת. חצי מוסלמית חצי נוצרייה שלא יודעת איך מתפללים מחפשת להתפלל ולהיות חלק. למרות כל הקשיים החלטתי להתנדב לצבא שם הציעו לי לעבור גיור בקורס 'נתיב',
ראיתי אור בקצה המנהרה! מושיטים לי יד להגשמת החלום שלי, החלום שחשבתי בצעירותי שלא יכולתי להגשים שזה לא אפשרי בכלל, להיות יהודייה".
באמצע יש גם סיפור רומנטי. ליאן-נעם מכירה בחור ולא מסתירה ממנו את היותה ערביה-מוסלמית-נוצרית, מתוך כוונה לספר בהמשך להוריו שלא יתנגדו. "פחדנו שיפרידו ביננו, אם היו יודעים", היא אומרת.
"הייתי בכפר עציון שם עשיתי את הגיור. אני זוכרת את הרוחות ששרפו לי בעיניים ובכיתי כשנזכרתי במשפט שאימא שלו אמרה לי, "גם אם תעברי 70 גיורים לא תהי כמונו" זה היה לפני שנתיים אבל זוכרת כאילו היה אתמול. הרי כשפוגעים בנו זה נחרט לנצח ושמשמחים אותנו זה נשכח אחרי רגע, המציאות כואבת", נזכרת ליאן נעם ברגעים הקשים שנלוו לתהליך הגיור.
תהליך הגיור התקדם יפה, ואיתו הציפייה לעבור את המבחנים ולהיות חלק מהעם היהודי.
"אני באמת לא ערביה, הנשמה שלי זועקת יהדות התפללתי שישמעו אותי שיבינו מה באמת עובר עלי בפנים. אבל הזעקה נשארה ביני לבין השם והסידור שלי שהיה רטוב דמעות.
היום הגדול שלי הגיע, הפגישה הראשונה עם הדיינים הם נותנים תאריך סופי לבית הדין שיקבע אם אני מוכנה להיות יהודייה", אבל זה רק התחיל, כי אחר כך יבואו דחיות וביטולים והמון אכזבות.
ליאן-נעם: "נכנסתי לחדר והדיין שאל, 'למה בחורה שהיא חצי מוסלמית וחצי נוצרייה שלא מחויבת לכלום מלבד 7 מצוות בני נח רוצה להתחייב לתרי"ג מצוות של היהדות? למההה?' הסברתי לו שזה מבפנים, השם רוצה אותי איתו אין לי סיבה מיוחדת או אינטרס בשביל להתגייר. התחלתי לבכות התרגשתי כל הרגשות האפשריות התערבבו לי ביחד באותו הרגע. עברתי שנה מאוד קשה עד שהגעתי לרגע הזה טירונות בחורף, קורס לימודי יהדות, ועוד חודשיים של סמינרים בצד השני מהמקום שאני גרה בו".
אבל למרות הכל, כל הקשיים, כל המכשולים, כל המהמורות, לא עצרו בעדה. היום הגדול הגיע.
ליאן-נעם: "קבעו לי בית דין בירושלים ב-24.12.15 בשעה 14:00. קמתי בבוקר עליתי לאוטובוס מקריית שמונה לירושלים. הגעתי לשם הלב שלי דפק הרגשתי שהוא תכף מפסיק לפעום מהתרגשות ופחד. התפללתי מנחה, ונכנסתי לחדר הדיינים. היה דיון מרתק! אחריו הוציאו אותי מהחדר לחמש דקות והתייעצו ביניהם. הכניסו אותי, והרב אמר, "נעם אנחנו יותר מנשמח לקבל אותך לדת היהודית תעמדי ותקבלי עליך מצוות". וואווו, זה היה הרגע המאושר בחיי, אמרתי "שמע ישראל" בקול ונחנקתי מהדמעות. הגשמתי את חלומי, מהיום אתפלל כיהודייה כשרה ולא כמחוסרת דת שכל-כך רוצה להיקרא יהודייה".
עוד תחנה אחת קטנה וליאן-נעם יהודייה כשרה ומאושרת.
"קבעו לי מקווה טבלתי קיבלתי תעודת המרה. השבוע ביום שני, ה-26.12.16 ערכתי ערב 'הפרשת חלה' לרגל חגיגות היותי בת שנה (יהודייה שנה) עם הרבנית המקסימה גיטל, וכמובן בליווי של אימא שלי שתומכת בי מאוד שזה בכלל לא מובן מאליו".