היום ה-20 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

אמריקה עד הסוף

 נראה שהבחירות הקרובות לכנסת הולכות להיות  מיוחדות והיסטוריות. מיוחדות, בגלל ההתנהלות הבלתי צפויה של חלק ממנהיגי  כל המפלגות ובהם שלי יחימוביץ (קיבוצים-מושבים-ערבים), שאול מופז (ועדה מסדרת), יאיר לפיד (יו"ר ומחליט יחיד בשנים הקרובות) ועכשיו המהלך הבלתי צפוי של נתניהו וליברמן. בסלנג אפשר לומר שהמפה הפוליטית הופכת להיות יותר ויותר אמריקאית בדפוסי החשיבה וההתנהלות הפוליטית. התחיל תהליך אמיתי ליצירת שני גושים פוליטים מרכזיים, ומי שנתן את האות זה האיש שהכי אוהב את אמריקה. בנימין נתניהו. נראה שבמרכז הבמה הפוליטית ימינה מתגבש כוח משמעותי שגלי ההדף שלו יכו במפלגות שלא סגורות על עצמן מבחינת המסרים. הבית היהודי והאיחוד הלאומי הקדימו והתאחדו רק השבוע תוך ויתור של צד אחד על האגו ועל ההתמודדות לראשות המפלגה (השר ד"ר דניאל הרשקוביץ) וחידוד המסרים הערכיים-ציונים-יהודיים.

נחזור לשחקנים האחרים. המהלך המתבקש מצד מפלגות המרכז שמאלה: העבודה, קדימה ומר"צ צריכה להיעשות במטבע דומה, להתאחד. האם האגו של שלי, זהבה ושאול יבינו את גודל השעה? האם התבונה להמשך קיומן של המפלגות הללו והגדלת סיכויי הישרדותן תהיה ממשית ולא בגדר שאיפות וחלומות? ימים יגידו. צעד נוסף, אם ייעשה באיחוד שבין הליכוד וישראל ביתינו ישלים לא רק מהלך פוליטי נבון, אלא ימקסם את האיחוד עד תומו, וזה שגם כאן יסכימו על ועדה מסדרת, לפחות לבחירות הקרובות.

כאמור, ברגעים אלה (לפני ההודעה) רב הנסתר על הידוע, וכאשר מדובר בפוליטיקה, יש לזכור, שום דבר לא סגור עד שהוא לא סגור. אולם, כבר אפשר לקבוע שאם אכן המהלך יתממש, תהיה השפעתו על המפה הפוליטית ועל תוצאות הבחירות גדולה ומטלטלת. מגיע לתושבי מדינת ישראל לקבל אחרי שישים וחמש שנים מוצרי מדף פוליטיים מעט יותר מהרמה, הסגנון והאיכות שהיינו רגילים לקבל עד היום. אמריקה זה כאן.

הדברים נכתבים מיד עם היוודע  על האיחוד בין הליכוד לישראל ביתינו בשעות הערב המוקדמות

 

 

 

 

אגודת אפרת אשמה?

 

ליירי קדמה דרמה ממושכת, כך עולה מתחקירי המשטרה המאוחרים. מערכת יחסים בין הצעיר והצעירה, בת

השבע עשרה עלו על סרטון בעקבות הריונה של הנערה. מעדויות של הסובבים את הצעירים עולות מספר גרסאות. כמו תמיד, כל צד מבליט ומדגיש את חפותו של הצד בו הוא 'תומך', ומאידך משמיץ או נותן לך להבין שהצד השני אשם בטרגדיה.

אלא מה, יש גם צד שלישי לסיפור העצוב הזה. אגודת אפרת, שמה.

אגודת אפרת, למי שלא נשמע עליה עד המקרה הטרגי, היא עמותה חוקית הפועלת בגלוי ומוצהר נגד הפלות. אם זה טוב או, כל אחד ואחת יקבעו על פי אמונתם ותפיסת עולמם.

בחלוף ההלם הראשון, וכנראה כאשר גודל האסון אליו נגררו בני הזוג הצעיר התגלה, או אז החלה נסיגה ושינוי עמדות. פתאום אף אחד לא אשם: לא ההורים, לא הצעירים, לא המתנדבים של המשטרה, לא חבריהם של הצעירים שהעידו על כוונת הבחור להתאבד, שום כלום. האשם העיקרי והיחידי נמצא. אגודת אפרת.

אנשי העמותה הפכו בין רגע מאנשים הפועלים על פי החוק ובגלוי לחבורה מסוכנת השוטפת את מוחם ב'ערמומיות' של מי שרוצות להפיל. פתאום, חופש הבחירה של האישה על גופה נמוג והתפוגג, לפתע הפכו את ההורים הבוגרים ואת ילדיהם הצעירים לחבורה של נאיביים חסרי עמוד שדרה ורצון עצמי והתנפלו על מתנדבי אגודת אפרת הפועלת זה שנים במסגרת החוק, ובמקרים מסוימים, היחידים שפועלים על פי החוק בג'ונגל ההפלות ובתעשיית ההפלות הבלתי חוקיות במדינת ישראל.

מסתבר, שמי שפועל בניגוד לחוק הם דווקא בעלי תפקידים הממומנים על ידי המדינה בבתי החולים הממשלתיים, חברי הוועדות עובדות סוציאליות, המתדרכות באופן גלוי (אומנם בהקלטת סתר) את הפונות (בטלפון) לוועדה ומייעצות להן לשקר, בתאום עם רופא פסיכיאטר באשר למצבן הנפשי כדי לזכות בהפלה על חשבון המדינה. כלפי אלה העוברים על החוק, לא צייץ ולוּ כתב אחד. אך, את מגמת העליהום הובילו עיתונאים בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית. לפתע, נמצאו נשים שהעידו על 'שטיפת' המוח שעשו להן כאשר הן רצו להפיל את עוברן ואנשי אגודת אפרת הניאו אותן מכך.

לשאלה, 'האם היית מוכנה לוותר על הילד שנולד לך?' לא נמצאה ולוּ אחת שענתה בחיוב.

מסתבר שהקורבנות האולטימטיביים בכל משבר, בעיה או מחלוקת יהיו יהודים-דתיים-חרדיים, ואם אפשר, כמה ביחד. עצוב.

 

 

     

המלחמה התחילה ב'מעריב'

 

השבוע פסק בית המשפט שהוא מקבל את הצעתו של שלמה בן צבי המו"ל של העיתון "מקור ראשון" לרכוש

את עיתון 'מעריב'.

שמחתי בשביל 1420 מעובדי העיתון הנכללים בהסדר המכירה לבן צבי.

יש מידה של חסד בהחלטתו של בן צבי לרכוש את העיתון, כי בינינו, אם היה מדובר בעסק רווחי, כנראה שהוא לא היה נמכר, ואם כן, העיתון היה נקנה על ידי אחרים בכסף רב, כך אני חושב.

מדובר בסכומי כסף גדולים שיספקו חמצן לעיתונאים ועובדים אחרים בעיתון, לפחות לשנה וחצי.

המאבק של עיתונאים, פעם אחר פעם להישרדות מקצועית ופרנסה, מעוררת רגשות של חמלה וכאב באשר למה שקורה בתקשורת הישראלית. לרגע אתה שוכח שמדובר ביריבים עסקיים הנלחמים איתך על שטחי פרסום ההולכים ומצטמקים או על עיתונאים הרודפים אחרי אותו הסקופ, ואתה אפילו מוכן לחלוק את פרוסת הלחם האחרונה שלך עם העיתונאי שעולמו עומד להיחרב עליו.

מה שקרה ב'מעריב' ובערוץ 10, זה כאין וכאפס למה שהולך לקרות ב'ידיעות אחרונות' ו'הארץ'. נראה, שככל שהבלון גדול יותר ומנופח יותר, הסיכוי להצילו יהיה קטן משמעותית וכאבם של העיתונאים והעובדים המפוטרים יהיה גדול יותר.

בשנים האחרונות העיתונות הייתה 'כלבים השומרים על הדמוקרטיה' ויותר 'כלבים'. בגלל התנהלות לא אחראית מבחינה כלכלית, ואולי גם התנהלות עיתונאים לא זהירה ולא צמודה להגדרות מקצוע העיתונאות.

 'מעריב' ועובדיו ניצלו. עכשיו הגיע הזמן לעשות חשבון נפש אמיתי בתוך הבית, להסיק את המסקנות הנכונות, ליישמן ולצאת לדרך עיתונאית אמיצה והוגנת. בהצלחה.  

 

 

קריית שמונה – שדרות – קריית שמונה

 

מה שעובר על תושבי שדרות והדרום, מחזיר אותנו לתקופה בה אנחנו תושבי קריית שמונה והצפון היינו נתונים לחסדיהם של הטרוריסטים הפלסטינאים (פתח-לנד) ומאוחר יותר מחבלי החיזבאללה.

כאבם של אחינו בדרום מובן בעיקר לנו, והיום נראה שיש כאלה שלא מבינים על מה מדברים התושבים שעל ראשיהם נוחתים טילי הקסאם והגרד. לך תסביר לאחד שאפוף בבועה שלו בתל אביב, שלחיות תחת איום מתמיד של ירי זה בערך להסתובב עם חבל תליה צמוד לצוואר. תנסה להתחיל שיחה עם אותו אפוף במשפט "…החיים שלנו גיהינום…", האיש לא יבין, או שלא ירצה להבין מה אתה מנסה לומר.

הזיכרון האישי והקולקטיבי שלנו בצפון, די זהה. שמענו וראינו את אנשי הבועה בתל אביב בורחים במלחמת המפרץ, כך שחובת ההוכחה הוסרה גם היא מעלינו.

עכשיו אפשר או להזדהות ולתמוך בדרישותיהם של התושבים לקבל עזרה ותמיכה ממשיים מממשלת ישראל בכל הקשור לביטחונם האישי והן לאפשר להם להתמודד עם כל מה שתושבי ישראל מתמודדים בחי היום-יום ביתר קלות, כן הטבות.

 

שעתן של הזיקיות

 

ציניות, כידוע היא תכונת סף אצל פוליטיקאים רבים, והם משתמשים בה ביתר שאת בימים שגורלם הפוליטי נמצא בידיו של כל בעל זכות בחירה, אם בפריימריס ואם בבחירות לכנסת. זה הזמן להקשיב היטב למילים היוצאות מפי הפוליטיקאים הללו. פעם, נהגנו בסלחנות על אמירות שקריות של פוליטיקאים וככל שקופת השרצים הייתה גדולה יותר היו שהחשיבו אותו ל'תותח על פוליטי'. הימים שכתבו במודעות הדרושים את הנוסח הבא "דרוש פוליטיקאי מושחת (עם קבלות וממליצים) לתפקיד ראש עיר, חבר כנסת", כמעט ועברו מן העולם.

אולם, יש עדיין פוליטיקאים שאינם נגועים במעשי שחיתות ציבורית אלא בהתנהלותם הפוליטית-ציבורית מול הבוחרים.

בימים האחרונים, וככל שמועד הבחירות יתקרב, ניתן לשמוע דקלומים שאוזנו של הציבור רוצה לשמוע, גם אם האיש הדובר לא מאמין לשום מילה היוצאת מפיו. זאת העונה שלהם.

היות והפציינטים מוכרים וגם הסימפטומים של מחלת "השקר הרפלקסולוגי", אנחנו צריכים להפעיל את המסננים הכי רגישים שלנו ולשים לב למספר דברים:

הרקורד של הדובר. או במילים אחרות, מה היה הקשר בין מה שהוא אמר ומה שהוא עשה.

מידת הרלבנטיות שלו לתפקיד. לכל תפקיד, ולוּ הזוטר ביותר, נהוג להציב קריטריונים, ועל פיהם לבחון אותו. יושר אישי וסל ערכים של נאמנות ואמינות לעצמו ולזולתו, רק יוסיפו. או במילים אחרות לא לומר "ננסה אותו. לא טוב? נחליף". שיטה שעובדת בדרך כלל על המקורבים למועמד שממילא החליטו לבחור ולאלה שמחפשים מועמד לא רלבנטי בתחפושת של מימוש זכות דמוקרטית.  

בכל מקרה, כל אחד יכול לבחור במי שהוא רוצה ועל פי איזה קריטריון שהוא ימציא, רק שידע גם לשאת בתוצאות בחירתו.

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad