היום ה-20 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

בין שמחה לעצב

מה שבהחלט ראוי לציון אצלנו היהודים זה שאנחנו בדיאטה תמידית, בין חג לחג. ובאמצע אנחנו עושים על האש, סתם ככה בשביל הנשמה, מה לא נתפנק באיזה פיקניק? לא נתפנק בהליכה לפארק שאתה מקווה שאתה היחיד שחשבת עליו? מה שנהדר בחול המועד זה שהוא כל כך ארוך, ואתה מרגיש מחויב לצאת ולטייל עם כל עם ישראל, שכשהוא נגמר אתה כמעט נושם לרווחה וחושב בלב שמזל שחול המועד הבא זה רק בסוכות. זאת היציאה האמיתית מעבדות לחירות, בימינו החירות היא פשוט ללכת לעבודה, שם לפחות לא צריך לעשות כביסות.

בעצם השבועיים הקרובים מציינים תקופה שמזכירה לנו בזכות מי ומה אנחנו בעלי חירות בימינו אנו. יום השואה ויום הזיכרון מצוינים בהבדל של שבוע בלבד וכמעט ולא מספיקים להתאושש מאחד ועוברים לשני. כיאה לעם רווי צרות מכל מיני סוגים, כולם נזכרים השבוע לציין סטטיסטיקות, מידע יבש ודוחות על מצבם של ניצולי השואה, ואנחנו קוראים, מצקצקים וממשיכים הלאה, כי מחר כבר יהיה משהו חדש שיסיח את תשומת ליבנו. ואולי זה טיבו של העולם או טיבם של בני האדם, אחרת לא היו צריכים ימי זיכרון מיוחדים. המעט שנוכל לעשות זה להקפיד ביום הזה באמת לזכור. לחשוב על הילד הקטן שראה זוועות שאף אדם לא אמור לחשוב שאפשריות, או כל סיפור שעולה לראש שיזכיר לנו שהרוע האנושי יכול להיות חסר גבולות.

אפשר להגיד שיש לנו סוג של פריבילגיה, כי אנחנו נמצאים בדור שעוד יכול לראות זקן עם מספר על היד קונה בסופר, ולראות את המציאות העגומה מול העיניים. בעוד חמישים שנים יהיו ילדים שלא יכירו אף ניצול ממקור ראשון, שיכול לדבר איתך פנים מול פנים ולספר סיפור שנשמע לקוח מסרט אימה מטורף. ומאחר והנפש שלנו מעדיפה להאמין שאדם טוב ביסודו, גם יהיה להם קשה להבין את ההתממשות הנוראית של רעיון, שגרמה לשישה מליון אנשים לאבד את חייהם במחנות ההשמדה, ולעוד מיליונים לסחוב איתם את חורבותיהם של האנשים שהם יכלו להיות.

וכל מה שראוי לנו לעשות זה לפחות לזכור, ולזכור שגם יכול להיות פה תמיד אחרת, גם רע יותר, ולבטח גם טוב יותר.

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad