היום ה-25 בספטמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

גאולה אבן: ציידת או עיתונאית?

יש אנשים (נשים) שהכל מוכן אצלם לצייד, הם רק צריכים אובייקט ראוי & אבן, באחת מהראיונות הנמוכים עם הנגבי & אה, כן. כשמדובר בנתניהו, זה מותר…

משמעת עצמית, היא מצרך נדיר לא רק אצל עבריינים למיניהם, אם לא עוצרים אותם, השמיים הופכים להיות סוג של גבול זמני. במדינה שבה הכל הפך להיות שפיט ופתיר, לא נותר מקום להגינות, לא נותר מקום להגינות בסיסית של אי ניצול כח באופן לא ראוי.

…אתמול (חמישי) יצא לי להאזין ברשת ב' של 'כאן' 'בהרצה' ראיון שהתנהל בין גאולה אבן ובין השר צחי הנגבי. אבן הייתה מסומנת כאחת ההבטחות העיתונאיות של סוף המאה הקודמת, ועיקר פרסומה יצא כמגישה ולא כעיתונאית חוקרת.

מעולם לא התייחסתי לייחוס משפחתי כאל מכשלה מקצועית של העוסק בעיתונות. משפחה זה משפחה ועבודה זו עבודה. כך האמנתי לפחות עד הריאיון הזה.

במהלך הריאיון שנמשך דקות ארוכות (מעבר לזמן שמקציבים לראיונות מעין אלה), ניסתה ושבה וניסתה המראיינת אבן לדלות מהשר נגבי אמירה כלשהי ברמת הצהובונים שאין מקומם בשידור הציבורי. לגיטימי לשאול מועמד לשר התקשורת מדוע הוא חושב שנתניהו לא מינה אותו לתפקיד, אבל ממש לא לגיטימי להפוך ריאיון לגיטימי למסע צהוב אחר שלל הכפשות ומי מדמנה. איני חושד חלילה באבן שהיא הפכה להיות חיילת מצייתת בצבא הציידים המנסים ליירט בכל מחיר, דרך ואמצעי את ראש הממשלה נתניהו מתפקידו.

אני אחרון שחושד באבן שהיא מנסה לנקום בנתניהו בשל דעותיו/תפקודו או בשל שרה אישתו, או בכלל בשל הטיל המונחה ללשכת ראש הממשלה גדעון סער. מה פתאום?!

טוב תעשה גאולה אבן אם תרקח את הראיונות מהסוג המעורר חשד במינונים ראויים של סקרנות עיתונאית, עובדות, כן, וגם בקורטוב של רוע.

 

מלחמת ששת הימים:

פירות או פירות באושים?

לצד ההישגים, והיו המון, המלחמה הותירה לנו גם פצצות מתקתקות

מלחמת ששת הימים הייתה אחת המלחמות שעד קץ הדורות הוויכוח סביב הברכה או הקללה שהביאה ימשכו. מחד, מלחמה שהצליחה להסיר מעל צווארה את חבל המוות שניסו לקשור אויבה של ישראל. מלחמת בזק בה הושמדו חיילות האוויר של צבאות שרק לפני דקות איימו בהשמדת ישראל.

מאידך, מלחמה שהביאה להגדלת שטחה ותושביה של ישראל בממדים גדולים. עד שמונים ושתיים, בעקבות הסכם השלום עם מצרים ופינוי חצי האי סיני, ישראל גדלה פי שלוש מגודלה המקורי. תחילה היו תושבי עזה ויהודה ושומרון הערבים חלק ממרקם החיים הכלכליים של ישראל והשפעתם הייתה בתחומי הכלכלה והתעשייה. עזה הושבה לעזתים וברבות הימים לשלטון החמס, וביהודה ושומרון מתנהל מאבק קשה על השליטה בין אבו מאזן והרשות לבין העם והחמס.

…בבוקר של ה-5 ביוני 67 הייתי בכיתה ח' בבי"ס קורצ'אק, מה שאומר שהשתייכתי לשכבה הבוגרת. מיד עם הגיענו לבית הספר וממש לפני היציאה למלחמה 'מינו' אותנו הבוגרים לאייש את הכניסה והיציאה מהמקלט כדי שהתלמידים הרכים לא יצאו חלילה.

אווירת האופוריה הייתה בשיאה והגיחות לרמת הגולן הותירו בידי המבקרים שלל של חמורים ותרנגולות ואפילו מחצלות ושיחים שלל.

החמורים נקשרו על ידי השכנים מרחק מטרים ספורים מחדר השינה, וקיץ 67 הפך להיות סיוט אחד ארוך. נעירות החמורים הדירו שינה מעינינו וריח השתן והצואה היו בלתי נסבלים…

… נחזור למהות. לדעתי, הנזק הגדול ביותר שנגרם לחברה הישראלית מהמלחמה ההיא היה השחתת מידות וערכים. רבים החלו להתנהג באדנות ושחצנות, הכסף שנגרף בקלות, במקרים לא מעטים, תוך ניצול בני אדם, ניפץ אט-אט את הסולידאריות ושותפות הגורל לה היו שותפים רוב מרכיבי החברה הישראלית.

פתאום, ראית אנשים שנפח חשבון הבנק שלהם היה הפוך מנפח הערכים ודרך הארץ שלהם. זה לא התרחש בין לילה, והוא עדיין קורה, בדור השני והשלישי של הוריהם.

אם הגענו למצב של חוסר סולידאריות ופערים ענקיים בהכנסות, צריך לזכור שזה קרה אי שם אחרי מלחמת ששת הימים. אם יש היום אנשים ההולכים עם הראש בעננים ואחרים עם העיניים באדמה, זה התחיל שם, באותם ימים.

שלא תהיה אי הבנה, אף אחד לא מתגעגע לעוני ולימי המחסור, ממש לא. אני מתגעגע לסולידריות שאיננה עוד. אני מתגעגע לפשטות, ובעיקר לאותן עיניים שהיו רק בגובה העיניים.

 

 

 

אולי יעניין אותך