היום ה-25 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

גשר הפקק

כמעט כולנו זכינו לעבור הקיץ בגשר הירוק שמעל לירדן (בין כפר בלום לחוליות) ולפחות הנוסעים ברכבים שמו לב לשיפוץ שנעשה באזור כבר מספר חודשים הגורם להצרת הכביש ולבעיות תנועה קלות, כשכעת כבר לא ניתן לנסוע בשני הכיוונים בו זמנית, אלא בכיוון אחד בלבד, כשהצד השני צריך להמתין לתורו.

בימים חמים אלה, כשמהטיילים שוצפים את האזור והנחלים, לא תמיד נעים לעמוד בתור. בתור לקיאקים, לבנק, למכולת או סתם בפקק. השבוע, נסעתי מקיבוץ עמיר לקריית שמונה, וכשהגעתי לאותו גשר הירוק ראיתי איך האגו והכבוד של בני האדם אוחזים בהם בטירוף ומשתלטים על כך חלקה טובה בהגיון.

הסיפור בקצרה: מלפני היה רכב צבאי (של רב סרן בצבא, מסתבר) וממולנו הגיע רכב של חברת היי טק מצליחה (עובד חברה כנראה). אף אחד מהנהגים לא נתן זכות קדימה לשני, שניהם נתנו גז לפני הכניסה לגשר, וכמעט נתקעו אחד בשני. כשכבר הבינו שמישהו יצטרך לנסוע אחורה כדי לאפשר לשני לעבור, אף אחד לא ויתר וכל אחד בפנטומימה והבעות פנים זועפות הסביר לשני שזו הזכות שלו, ושהוא לא זז מהמקום. וכך, במשך חמש דקות תמימות הם לא הסכימו לזוז ממקומם, למורת רוחם של עשרות נהגים שהגיעו לפקק החדש.
הסיפור הוא פחות מעניין מהמסר שאנו צריכים ללמוד, בעיית ה"אגו"/"הכבוד".

נתחיל מזה שלכולנו יש בעיות "אגו". למי יותר ולמי פחות. וחלקנו (כנראה הרוב השפוי) היה גם רוצה לבטל אותו, ולא רק בגלל שהוא מזיק לסביבה, אלא גם בגלל ההבנה שהוא מזיק לעצמנו.
אותו "אגו" שנקרא גם "כבוד" בוורסיות שונות הוא מיסודו דבר שלילי משום שהאדם נהיה תלותי ביחס של האחרים אליו. אולם הכבוד שאדם מכבד את עצמו ללא רצון להראות טוב כלפי האחרים הוא דבר חיובי גם בעיני התורה. כמו שאדם צריך לדאוג לבריאות גופו ולא נראה בכך דבר שלילי אלא דרך נאותה לשמור על מתנת הבורא, כך גם בנוגע לבריאות הנפשית. אדם צריך לשמור על ההרגשה הטובה של הנפש שנטע הקב"ה בו. כל עוד שלא מדובר על רצון לחוות חוויות נהנתניות אישות אין בכך דבר שלילי.

צריך לדעת, אותו כבוד הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, והגיע לעולם מרגע שהאדם נברא. האגו מעמיד את הפרט, את העצמי, במרכז החיים. אדם תופס עצמו כמרכז הבריאה, כדבר החשוב ביותר. בעיקרון, כך אכן צריך להרגיש  כדי שיוכל כדי שיוכל לתת מעצמו לאחרים.
אם כך, מתי האגו הופך להיות כל כך בעייתי? התשובה הפשוטה, כשהוא מוביל אותנו. כשלאדם חשוב כל כך איך נתפס בעיני אחרים ומה הם חושבים עליו, הוא כבר משועבד לרצון פנימי ללא יכולת ניווט. אדם שמחפש את אותו כבוד צריך רק לפענח את מי החברה רואה כחכם, כשווה או כמכובד וכל מה שנותר לו הוא רק להתאים את הקריטריונים שלו אליהם. תחשבו על זה, בחורה שנולדה יפה לא עשתה כלום לשם כך, אך בכל זאת יכולה להתגאות כל כך, וזאת משום שהחברה התירה לה את זה והסבירה בצורה פשוטה שאם נולדת יפה מגיע לך כבוד ויחס מיוחד. ומה יקרה אם הבחורה תאבד את יופייה (תאונת דרכים חלילה, או סתם שמן רותח על הפנים)? כל עולמה יחרב עלייה. כל ההתייחסות לה היא זכתה בגלל המראה, תעלם. בדיוק כמו אדם עשיר שירד מנכסיו, כך גם כבודו יצנח.
לעיתים גם אדם שנראה צדיק, טוב ומטיב הוא בעל אגו גדול מאוד שכן ממעשיו הוא מקבל פידבקים וכו', ולכן התמורה נעשית בדמוי תשבחות, שבלעדיהם לא בטוח שהיה נוקף אצבע. כשרוצים לבחון רב למשל, צריך לבדוק האם כל מעשיו הטובים נובעים מדאגה, אמונה ואהבה, או מרצון לגדלות שמו. רב שאומר לאחרים "אל תלמדו אצל אחרים אלא רק אצלי", צריך לבדוק האם הוא באמת ירא שמיים או כמו הכינוי "עם אף בשמיים" (אעפ"י לעיתים רבנים צריכים להזהיר אחרים שלא ילמדו במקומות מסוימים שגורמים לנזק, ולכן כל מקרה לגופו).
פעם בעבר הייתי באחד הסמינרים למשפחות של אחד הארגונים בארץ. אחד מהמנהלים שידע שאני כותב בעיתון פנה אליי ואמר: "תפרגן לנו, ותגיד שהסמינרים שלנו הכי טובים, כדי שאף אחד לא ילך לארגון השני". אתם יכולים לנחש בוודאי מה מניעיו בעבודה (למרות שזה לא הופך אוטומטי כל תחרות למלחמת אגו).

 

 

ענווה, פשטות וצניעות

כדי להשתחרר מהאגו, חשוב  להיות מודעים לקיומו. כשאנחנו פועלים בתחומים שונים, עלינו לבחון מה המניע שלנו, האם הוא חף מאגו. ל"אגו" אין פתרון קסם והוא אינדיבידואל לכל אחד, שכן לכל אחד אופי אחר שמושפע מדברים אחרים, ולכן אנסה לתת רק עצה קטנה אחת (שלפחות עליי עובדת):
אני יושב על גג הבניין בו אני גר, כשמסביבי עשרות בניינים, מאות מכוניות ואלפי אנשים, ומנסה להעלות בדמיון מצלמה לגובה 50 מטר מעליי ולראות מה אני רואה משם (סוג של זום אאוט). אני רואה מאות בתים, מאות משפחות, כל אחד בעיסוקו ובכבודו, לכל אחד אהבות, אכזבות טרדות ונחמות. משם אני מעלה את המצלמה לגובה 200 מטר, ורואה כבר שכונות, כבישים, גנים כשבהם אלפי אנשים עם חיים שלמים, היסטוריה, עבר והווה. וכשאני עולה ל-1000 מטר אני כבר רואה ערים, הרים וכו'. וכשאני מגיע אי שם לגלקסיה אני רואה את עצמי בקטן ומבין עד כמה אני קטן, עד כמה אני אחד מאינספור, וכמה הרצונות שלי וההשפעה שלי על העולם הם כל כך מינוריים. אני עושה פוקוס שוב ומקבל פרופורציה לגביי. עלי זה עובד, אתם מוזמנים לנסות.

ואגב, הנה הסוף לסיפור גשר הפקק, אחרי חמש דקות כשהנהגים העקשניים כבר יצאו מהרכב, איימו והתעצבנו (בנוסף לאלה שיצאו לקראתם אחרי שנתקעו בפקק). מישהו ויתר, השניים לחצו ידיים, וכמו יהודים טובים, חזרו לשגרת החיים הפשוטה.



 

 

פרשת כי תצא.

בפרשתנו נאמר: "כי תצא למלחמה על אויביך".

מדי יום ביומו, עשרים וארבע שעות ביממה, מתחולל בנו מאבק אימתני חסר פשרות, מול אויב, מלך זקן וכסיל, שאינו בוחל בשום דרך ובשום אמצעי, על מנת לגרם לאדם ליפול ולהיכשל. ותמוה, מדוע מכנה היצר הרע "כסיל", בעוד שרואים אנו עובדות בשטח שחכמים גדולים שומעים לקולו ועושים כדברו? ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר מראדין זיע"א), מסביר שכפי שהחשמלאי כשמו כן הוא, שמתעסק אך ורק בחשמל, כך גם היצר הרע שהוא מלך זקן וכסיל, הואיל והוא מתעסק עם כסילים. שכן, מדי יום ביומו הופך הוא את מרבית האנשים החכמים לכסילים, לפיכך אף הוא, בשם "כסיל" יכונה. הדרך היעילה ביותר להתמודד נגדו היא "ושבית שביו", לשים לב לדרך שבה עובד היצר הרע ולא לשמוע לדבריו. היצר הרע לעולם אינו יבוא לאדם ויאמר לו: מספיק עם שבת… מספיק עם תפילין… לך עבד עבודה זרה. הלא איש לא ישמע להצעות הנוראות כאלו. הוא בא אליו לאט, לאט, כובש צעד אחר צעד, במתינות ובסבלנות עד אין קץ. שמעתי פעם על כך משל נפלא הממחיש את הדברים: מעשה היה בשועל אחד, אשר בהיותו שוכב להנאתו בין עצי היער, קלטו אוזניו קול יריות של ציידים, שיצאו לצוד חיות. אולם השועל שהיה עייף מאוד התעצל לקום ולברוח מהמקום, וניחם את עצמו ואמר: "אני יכול לסמוך על הפיקחות שיש לי, אני אסדר אותם", מה עשה? שכב ועשה עצמו כמת מוטל על הארץ, בלא לזוז כלל. כשהתקרבו אליו הציידים, ראו פיגרת שועל זרוקה על הארץ ושכובה כמת. אמר אחד הציידים: "הנה, איזה זנב יפה יש לשועל, אקח אותו, ואתלה אותו לקישוט בסלון ביתי". שמע זאת השועל וניחם את עצמו: "נו, שייקח את זנבי העיקר שישאיר אותי בחיים". והנה שומע השועל קול שני של צייד אחר: "ואני דווקא מוצא חן בעיני עורו של השועל, אפשוט ממנו את עורו, ואעשה לי ממנו שטיח יפה לביתי". כששמע זאת השועל, קרא בבהלה: "אוי ואבוי, עכשיו הם כבר רוצים להפשיט מעלי את עורי". מיד תפס רגליו והתחיל לברוח, ואולם אז כבר היה מאוחר מידי… לעיתים חושב אדם לעצמו: מקסימום האבד את הזנב, אבל עדיין אשאר בצדקותי ובקדושתי, אך הוא אינו יודע, בסופו של דבר יפשיט היצר הרע את כל הרוחניות שבו. אבל אז יהיה מאוחר מידי.

יהי רצון שנזכה להתכבס מעוונותינו, וככל שנתקרב לפסגה, שהם ראש השנה ויום הכיפורים כך נתקרב לקדוש ברוך הוא ויקבל כל תפילותינו ברצון לפני כסא כבודו.

 

חידת השבוע פרשת כי תצא למלחמה.

 

1.באיזו מלחמה התורה מדברת?

אולי יעניין אותך

Bottom ad