השבוע נפרדתי משתי נשים צדקניות מהמעגל המשפחתי שלי. הראשונה סבתא של אשתי (מעכו), והשנייה מרים (מימה) שמול מקריית שמונה. שתי הלוויות בשבוע, של אנשים קרובים ואהובים זה לא פשוט, בלשון המעטה.
מה שמעניין הוא העובדה ששניהן דומות מאוד. הרקע, המוצא, המולדת, ציר הזמן וקורות חייהן היו זהים מאוד. אפילו המראה. שתיהן נולדו במרוקו, עלו לארץ ישראל, ילדו בנים ובנות לתפארת ונפרדו מאתנו השבוע.
הפרידה בגיל מופלג לא מנחם את העובדה כי הדור המיוחד הזה, שעלה לארץ בקשיים רבים והצליח למרות הכל נעלם, נכחד והותיר אחריו מלבד תמונות גם זיכרונות, געגועים והמון חומר למחשבה ולדוגמא אישית.
לשתיהן לא היה רישיון נהיגה, וגם לא פייסבוק. אם הייתם אומרים להם אינסטגרם הן היו בטוחות שמדובר במאכל פולני, בטח לא מקום שבו חלקנו מעלים את הריק שבתוכנו במסווה תמונות המביאות מצג-שווא של חיים משוגעים.
לשתיהן לא היו נכסים גדולים או קופות חסכון. להיפך, רוב חייהן חיו בצמצום, אך בית קטן הוא לא סיבה לא להכניס אורחים, או לא לבשל לעשרות אנשים בחג. משום מה הן לא הצליחו לקשר את הדברים כמונו. הבעלים שלהם (שנפטרו גם הם לפני עשרות שנים) היו בגדר מלכים. לא מלכים שצריך להאכיל ולהלביש, אלא מלכים בתודעה, בתפיסה, בהוויה.
כששאלו אותן 'מה הצרות שלכן?', לעולם לא הזכירו את עצמם, אלא על הסתכלו של אחרים. "יש לי בן שלא מצא זיווג", "קשה לבעלי בעבודה". אלה היו צרותיהן, בטח לא הטיול לפראג שבוטל, ובטח לא האייפון 7 שמקרטע לאחרונה.
כשהייתם עוצרים להם טרמפ בחזרה מהשוק, הייתם צריכים להמתין עוד 5 דקות בהגעה ליעד, עד שיסיימו להמטיר ברכות עליכם, על הוריכם ועל ילדיכם. אלה היו ברכות ששוות יותר מכל ברכה של מקובל, האמינו לי.
הם לא "ראו עולם", כי ארץ ישראל שווה יותר מכל ארצות הגויים ששונאים אותנו.
בכסף הקטן שהיו מקבלות מביטוח לאומי היו עורכות הילולות לצדיקים, והיו מחוברות אליהם לא רק דרך תמונה בקיר, אלא בנשמה ובנפש.
קצת לא נעים לחשוב על זה, אך בעוד דור, חלק מהסבתות יהיו בעלות חשבונות אינסטגרם לא צנועים, מקועקעות, נטולות רוח, שראו דברים שהסבתות שלנו היום לא מכירות גם בחלומות הרעים. זהו דור שמקביל לדור ניצולי השואה, שבו מבינים כמה חשובה פרוסת לחם, וכמה חיי משפחה עם הערך העליון בחיים, שלא נדבר על ציונות.
ההספדים בלוויות היו קורעי לב כמעט זהים. מצוות, תורה, מעשים טובים, ילדים, משפחה, הכנסת אורחים, בישולים מיוחדים וכו'. בשבוע שעבר פורסם בגליון "חדשות הגליל" כתבה עם גבי חסין שסיפר על ימי ילדותו ברחוב אילת המיתולוגי (גם בעלה של מימה, אליהו ז"ל, היה חלק מהכתבה). במקביל, אפשר לקחת את אותו סיפור ולשנות רק את השם לרחוב יאנוש קורצ'אק בעכו (מגוריה של סבתא של אשתי).
בדרך להלוויה נזכרתי בשיר "אין אני" של שוטי הנבואה, בעיקר במילותיו: "כן, איזה כיף יהיה בסוף ימי, כשכל החברה ידברו עליי, יגידו שהייתי איי אין איי, איי אין איי, בשעות הצום בשעות הפנאי. אין אני אין אני אין אני…".
זה נותן חומר למחשבה. מה יגידו ומה יספרו עלינו בלוויה של עצמנו. מה היינו? מה עשינו? כמה השפענו? הלוואי שזה יהיה רק חלק ממה שסיפרו על שתי הנשים היקרות שהלכו לעולמן השבוע.
ובאהבה ובאמונה
בית מדרש "אמונה" לנשים בקריית שמונה פותח שנה חדשה ללימוד שבועי לנשים, בשנת הלימודים התשע"ח.
הלימוד יתקיים בע"ה בימי שני, החל מתאריך יז' חשוון תשע"ח (6 בנובבמבר) בבה"כ "יוסף הצדיק", ברח' ביאליק 33.
בתוכנית:
9:00-10:15 הרב עמיר כץ – פירוש "המשך חכמה" לפרשת השבוע/מסילת ישרים (אחת לשבועיים לסירוגין)
11:00-12:00 הרב ישי לוינגר – סוגיות ברפואה והלכה (אחת לשבועיים).
-ארוחת בוקר קלילה, אוירה טובה ושמחה.
מחכות לך!
לפרטים והרשמה: תהילה חקק, מנהלת סניף "אמונה"-0545956657
בית המדרש פועל בחסות המועצה הדתית קרית שמונה,האגף לתרבות תורנית ועמותת "ביצור".
זמני תפילות ערבית (קבועות)
זמני תפילת ערבית קבועים בחורף בקריית שמונה:
18:00- אלי כהן רחוב הגלעד
19:10 -מגן אברהם רחוב יקותיאל אדם 14
19:15 ישיבת ההסדר רחוב הרב הרצוג 10
20:00 מלון הצפון לחיילי
20:30כה לחי"-חזון עובדיה רחוב יהודה הלוי 8
21:00 כולל "בית יהודה" (מערת עדולם) המחתרת 6
21:10שער השמיים רחוב משש יוסף 1
22:00 משכן האל – רחוב מנחם בגין 104
* מתוך אתר "למען שמו-נה באהבה"