היום ה-03 בדצמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

הבמאי והשחקן מיכאל אוחיון: חולם בעיניים פקוחות

סביר להניח שרבים מכם נתקלו בשם 'מיכאל אוחיון' במהלך השנים. אני לא מכיר הרבה אנשים שחיים את החלום שלהם יום-יום ושעה שעה כמו מיכאל.

…את מיכאל אני מכיר זה שנים, וההכרות הקרובה הייתה בתחילת שנות השבעים ממש לפני שהתגייסתי, ואחרי שסולקתי מבית הספר דנציגר, בטרם עת.

בזמן שנותר עד הגיוס עבדתי במפעל 'גיבור' כנער שוליה של אורי סונגו ז"ל, ובכסף שקיבלתי הוצאתי רישיון נהיגה (בטבריה).

בערבים נרשמתי לחוג דרמה במתנ"ס המיתולוגי בית אדלשטיין. מספר פעמים בשבוע היינו מגיעים למתנ"ס, קונים כוס תה (אמיתי, לא וודקה ולא חומר כימי אחר), איזה חטיף מתוק במחיר הקרן, ועושים את הדבר האמיתי, תיאטרון.

המדריך שלנו היה יוסי ספרא, שבחוכמתו שילב בין פעילות חברתית ובין עשייה תיאטרונית. ספרא, היה חסיד היצירה האיתורית, וכתבנו-שיחקנו מספר מחזות קטנים ומחזה אחד גדול, "לא הרחק מחיינו".

מיכאל אוחיון היה מעמודי התווך של החוג וויתר על המון דברים כדי להיות שותף מתמיד בחוג.

המחזה "לא הרחק מחיינו" בא לעולם אחרי פעילות במסגרת חוג דרמה לאורך חודשים ארוכים, בהם כאמור ויתרנו כל אחד על משהו.

אגב, כאשר סיימנו את החזרות, הגיע זמני להתגייס, ובצעד חריג, צה"ל הסכים לדחות את גיוסי בחצי שנה.

…זאת החממה בה גדל מיכאל אוחיון, זאת הבאר ממנה שתה וגמע את אהבתו לבני אדם ולמשחק.

מיכאל, הוא עוף מוזר ונדיר, במובן החיובי של המילה במקומותינו, ולוּ לא הכרתי אותו, כנראה שהיה לי קשה להאמין למה שאני עצמי כתבתי כאן.

מיכאל הוא נביא ללא בית, ללא עיר, כי את מיטב זמנו הוא משקיע במקומות אחרים, ומבחינתם, הם זכו ואנחנו המפסידים.

ביום רביעי החולף העלו תושבי חצור מחזה בשם "מסעדת החלומות" לרגל שישים שנה לישוב.

מיכאל רקח את המחזה באותה טכניקה שלמד מיוסי ספרא לפני ארבעים שנה. אנשים ונשים הגיעו למתנ"ס אחרי יום עבודה, ואחד מהם אחרי הקרנות כדי להביא לעולם את הדבר היפה, האמיתי והאוטנטי, מחזה פרי השקעתם, שהוא הסיפור שלהם ועליהם, "מסעדת החלומות".

 

 

– ביום רביעי השבוע העליתם את הצגת הבכורה במלאת 60 לחצור. ספר על תהליך העבודה עם השחקנים/תושבים.

מיכאל: "אכן, העלינו את ההצגה "מסעדת החלומות" לרגל שישים שנה לחצור.קבוצת השחקנים הם תושבי חצור מבוגרים ללא קשר למשחק. גיבשנו את הקבוצה בתהליך למידת הצעדים הראשונים של התיאטרון, כיצד לשחק על במה, תרגילי אימפרוביזציה ועוד. בהמשך שמענו סיפורים על תולדות חצור, על אנשים שהשאירו את חותמם על חצור ועל חוויות וסיפורים אישיים, וכך נכתב המחזה".

 

– מאין התשוקה שלך לתיאטרון?

"התשוקה לתיאטרון. מאז היותי ילד בכיתה ב' כאשר בימאית בשם שיר שרה הגיעה לבית הספר תל-חי, קלטה אותי ונתנה לי את התפקיד הראשי במחזה "סוד האומן". מאז אני אוהב להרגיש במה לחיות במה. ההמשך כמובן ידוע לך עם הבימאי יוסי ספרא וביחד איתך וביחד עם תושבי קריית שמונה העלינו מספר הצגות. למדתי במכללת תל-חי בימוי במשך שנתיים ומאז אני מביים וגם משחק" .

 

– ספר מעט על הדרך בה אתה עובד על ההצגות?

"הדמות ששחקתי על במה הייתה של שיילוק היהודי שהשפיעה עלי המון. אני אוהב את הדמות הזאת" .

 

– לחצור וקריית שמונה יש הרבה מן המשותף. לאור ההצלחה של ההצגה, יש סיכוי שנראה אותך עובד בקריית שמונה על רעיונות דומים?

"עשיתי תיאטרון בקריית שמונה עבדתי עם בית הקשיש בהצגה 'אל תשליכני לעת זקנה'. בהוסטל העליתי הצגה 'לחזור לחיים'. בתקוותינו את ההצגה שזכינו בה במקום הראשון 'רמי ויולי' ההצגה מספרת על תקופת הקטיושות והאהבה הנוצרת בזמן השהייה במקלטים".

 

– למען הגילוי הנאות נאמר שאנחנו מכירים המון שנים והשתתפנו בחוג הדרמה של המתנ"ס בית אדלשטיין בתחילת שנות השבעים. נדמה לי שאתה היחידי שהמשיך בתחום התיאטרון.

"כן הרצל אני זוכר את ההצגה בה השתתפנו ביחד שם ההצגה "לא הרחק מחיינו" שלקחת חלק מרכזי בהצגה. אכן כן מכל קבוצת התיאטרון של אז אני עדיין ממשיך בתחום".

 

– מתוך מעקב אחרי הפעילות הבימתית שלך, פעילות מוצלחת על פי עדויות המשתתפים והצופים, מדוע לא רואים אותך משתלב בתיאטרון המקומי?

"החלום שלי להיות כאן בקריית שמונה ולעשות המון למען התושבים הקרובים מאוד לליבי. כידוע לך, הקמתי קבוצת תיאטרון והבאתי את מנחם עייני זכרונו לברכה לקריית שמונה וביחד העלינו את המחזה 'בונבוניירה'. הוא פתח את תיאטרון מראה ואני המשכתי בבית התרבות להעלות הצגות. תיאטרון מראה, הוקם בעיקר לשחקנים, במאים למנהלים הבאים מחוץ לקריית שמונה".

 

– מה הפרויקט הבא שאתה עובד עליו?

"יש לי חלום להעלות הצגה בקריית שמונה על כל שנותיה היפות הזוהרות וגם הכואבות. והלוואי שאקבל את אמונם של הנוגעים בדבר ותינתן לי הזדמנות לממש את החלום.

לדעתי, יש דרישה לסוג כזה של תיאטרון בו ייטלו חלק אנשים מן השורה שאוהבים תיאטרון ויש להם את החיידק הבימתי. יש בעיר המקסימה שלנו אנשים נערים ונערות מוכשרים מאוד שלא מוצאים מקום לבטא את עצמם בתחום המשחק".

 

– היכן נראה אותך בעוד עשר שנים?

"אם נשאר בחיים ואם נהיה בריאים ואם אעשה עבודה למען העיר הזו ואם יאמינו שגם התושבים בני המקום ראויים לתרבות וישקיע בהם אני אהיה כאן", וכאן, עוצר מיכאל את שטף דיבורו, בזווית עיניו מבצבצות שתי דמעות, דמעה בכל עיין, והוא אומר את המשפט הכואב הבא "ואם לא, בצער רב אבקש להיקבר בעיר אחרת במקום אחר מעבר לים, כי כאן לא התקבלתי כמו שחשבתי שהייתי צריך לקבל הזדמנות".

 

לצד הכעס הכבוש מיכאל מקפיד בכבודם של אלה שבעקיפין יש להם יד ורגל לאורך השנים במצב אליו הגיע.

 

– מיכאל, הרי מדובר בשחקנים חובבים שיש להם את החיים שלהם. מי יכול להשתלב ואיך משלבים את החיים עצמם עם הפעילות להצגה?

"כל אחד ואחת שרוצה להפוך את חייו למאושרים יכול להיות שחק. המשחק מאריך את חייו של האדם ומוריד את כל קשיי היום. משחק זה שמחת חיים. יש לי בקבוצת התיאטרון אדם שעושה הקרנות בגלל מחלתו ולא מוכן לוותר על שום פגישה בחוג התיאטרון. הוא מרגיש מאושר ושוכח מהכאב".

ומה אומר ראש מועצת חצור שמעון סויסה שכיבד את האירוע יחד עם רעייתו התמוגג יחד עם מאות התושבים שמילאו את המתנ"ס ל"חדשות הגליל": "ההפקה תארה את סיפורה של חצור במשך 60 שנות קיומה, מקצועית מצחיקה והעלתה את מיטב הכישרונות המקומיים לקידומת הבמה, תודתי לבמאי מיכאל אוחיון, שהוא ממש נכס מיוחד ולשחקנים שהסבו לנו הנאה צרופה. והחשוב יותר, גאווה מקומית של תושבים איכותיים שנאמנים לישוב ולמסורת שלו. הערב היה מרגש, מצחיק, מלא בזיכרונות נעימים, על תמונות וסיפורי חצור. המחזה נעשה במקצועיות וחן ע״י השחקנים.

תודה גדולה למיכאל אוחיון הבימאי, לשחקנים אקריש יצחק, אביסידריס יצחק, סיגל בלחסן, אמיר חדד, עליזה דמרי, כרמלה בנימיני וג׳קלין נבון".

 

ומה כותב איציק ממן בפייסבוק: "ההצגה הכי טובה בעיר!"
הפעם זו לא קלישאה חבוטה, הפעם היו אלו מיטב בניה ובנותיה של חצור שנתנו הופעת תיאטרון מקצועית יוצאת מן הכלל במתנ"ס. הקהל בחצור גדש את האולם עד אפס מקום. ההתרגשות הייתה גדולה, כולם חיכו בציפייה לראות את כוכבי התיאטרון הדגולים: אמיר וסיגל מ"מסעדת החלומות", את יצחק אביסדריס ה"זבלן" (שקרע את האולם מצחוק כשחיקה את ברוך דהן ז"ל נכנס לאוטובוס מהדלת האחורית עם שמיכת אלטזכן עמוסה בתחתונים וחזיות…) את יצחק אקריש האבא של אמיר ואת כרמלה האימא של סיגל ואת ז'קלין נבון המלצרית, את דמרי מלשכת העבודה ועוד כהנה וכהנה בעלי תפקידים שאוישו כולם על ידי תושבי חצור צעירים כוותיקים שנתנו שואו עוצר נשימה בליווי של קטעי מחזמר שלא היו מביישים את מיטב הרומנטיקנים.

אמיר מחליט לחפש את עתידו בעיר הגדולה, אשתו סיגל כועסת ומחליטה להחזיק את המסעדה בכוחות עצמה, הגעגועים של הזוג זה לזו עושים בסופו של דבר את ההפי אנד, עם המסר של גאוות היחידה והלכידות של תושבי חצור, כאשר אמיר חוזר לחיק רעייתו ואל המסעדה המקומית בחצור שאותה נטש, ובא לציון גואל. שאפו ענקי לכול השחקנים ולכול מי שסייע להפקת הערב התרבותי המענג".

 

 

מיכאל אוחיון, במאי ואיש טוב, במובן הלא מוכר של המילה, נושך שפתיים וממשיך הלאה, לעיתים הוא מרפה, ובזווית פיו מבצבץ חיוך קטן של אושר, של תקווה שיהיה טוב, גם בקריית שמונה. הלוואי.

אולי יעניין אותך

Bottom ad