היום ה-22 בספטמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

הגרמני הנחמד/יאיר טייב

הוא עשה סרט סטודנטים דוקומנטרי בשחור לבן, על פלסטיני שהיד, שהולך לעשות פיגוע. הוא ליווה אותו בתקופה זו. בדק את הרגשות שלו והתחושות שלו לפני יום מיוחד זה.

הסרט היה אמור להיות מצולם במשך שבוע, אך השהיד משך ומשך את הזמן. פחד פחד מוות. דמארי ניסה לרמוז לו, שהוא כבר צריך להתפוצץ. נגמר להם התקציב, חומרי הגלם מאוד יקרים.

מכיוון שהשהיד התמהמה, דמארי פנה להנהגה והלשין עליו. הצהיר שהוא משת"פ ישראלי, והם חיסלו אותו. דמארי היה חייב סרט עם סוף חזק שיעורר סערה.

הסרט התקבל לפסטיבל ברלין. דמארי לא ידע את נפשו מרוב שמחה.

דמארי אף פעם לא היה בחו"ל. הוא הוציא דרכון, ועלה על המטוס, מחזיק אצבעות לעצמו.

כשהגיע לשם קיבל כבוד מלכים. הצמידו לו סטודנט גרמני שילווה אותו. הגרמני היה ממש נחמד.

דמארי הציק לו מידי פעם בפעם: "איך עשיתם את השואה הזו? אין לכם בושה?" "אני מתבייש בשם כל העם שלי" זלגו דמעות מעיניו של הסטודנט הגרמני.

רגשות האשמה אכלו את הסטודנט הגרמני. הוא למד לדבר עברית, ואפילו תכנן לעבור לגור בארץ.  

בכל פעם שנראה היה שנוצר ביניהם חיבור בנפש, דמארי היה חוזר ומזכיר לו את העניין של הגרמנים: "איך אפשר לעלות על הדעת דבר כזה?".

…סבו של דמארי התגורר בטוניס, והגרמנים שמו אותו במחנה עבודה.

דמארי לא הרפה, והיה משגע את הגרמני הנחמד: "צריך להרוג את כולכם, אתם זרע עמלק שצריך להכחיד מעל פני האדמה".

הגרמני הנחמד כבר לא יכול היה לסבול את הערות הפוגעניות של דמארי: "כמה פעמים אתה רוצה שאתנצל? די. נמאסו עלי כל הערות האלו. תפסיק. זה קרה, וצריך להמשיך הלאה. אמרתי לך אלף פעמים, אני מתבייש ומתנצל בשם כל האומה הגרמנית". דמארי בשלו, לא היה מסוגל להפסיק: "סבא שלך שלח את סבא שלי למחנות עבודה".

ערב אחד הגרמני הנחמד לקח את דמארי לבר ידידותי, והם לא הפסיקו לשתות בירה גרמנית. הגרמני הנחמד בכה ובכה. לא יכול היה לשכוח את העבר שלו.

"סבא שלי היה קצין באס אס. זהו, שחררתי. לא אכפת לי יותר. תהרוג אותי וזהו. גם ככה רגשות האשמה האלו לא נותנים לי מנוח. אני מתעורר שטוף זיעה בכל לילה".

דמארי שיכור כלוט מחבק אותו: "העיקר שאתה גרמני נחמד, זה מה שחשוב. בוא נעזוב את העבר בצד".

הקרנת סרטו של דמארי היתה טובה. כולם עמדו על הרגליים ומחאו לו כפיים, וכשהתבשר שהוא הזוכה הגדול בפרס היוקרתי, נמלא גאווה ולא הפסיק לבכות. הגרמני הנחמד חיבק אותו: "מגיע לך. סרט מצוין, חד פעמי".

הם יצאו לחגוג בבר הידידותי, שתו בירה גרמנית לא הפסיקו לצחוק. בדרך חזרה דידו חבוקים, שיכורים, והתגלגלו לסמטה חשוכה. דמארי לא יכול היה להתאפק יותר. הכה אותו עם הפסלון בראשו: "אף אחד פה לא ישלח את סבא שלי למחנה עבודה".

דמארי טשטש עקבות, זרק את הגרמני הנחמד לאיזו תעלה, וחזר לארץ.

כולם נתנו לו כבוד, הרעיפו עליו אהבה. תחנות הטלוויזיה ראיינו אותו. אמרו עליו שהוא הבטחה גדולה.

יום אחד הלך דמארי חבוק עם הפסלון, כמו בכל יום מאז הזכייה. פגש באיזה סבא עם מספר על היד. הסתכל הסבא על הפסלון של דמארי ושאל אותו מדוע יש דם על הפסלון. כנראה שדמארי פספס איזו נקודה קטנה של דם. "ירקתי דם על הסרט הזה".

 

"ככה זה באומנות" אמר הזקן. דמארי חייך והמשיך הלאה.

אולי יעניין אותך