היום ה-29 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

"הסיפור שטרם סופר"

 

תהליך התיעוד

על מנת ליצור זיקה בין התלמידים למטלה, נחשפו התלמידים כבר בכיתה יא' לפעילויות חינוכיות שהכינו אותם לקראת המטלה.

השלב הראשון, כלל הרצאה של ד"ר אמיר גולדשטיין. ההרצאה עסקה בפער שקיים בין האיכויות שהעיר מציעה, לתדמית הלא מחמיאה שלה בתקשורת. במהלך ההרצאה נסקרה ההיסטוריה של קריית שמונה כעיר קולטת עלייה, האתגרים הביטחוניים, הגיאוגרפיים והכלכליים שחוותה העיר לאורך שנות קיומה. בהרצאה הובהר לתלמידים שניתנה להם ההזדמנות לספר את הסיפור שטרם סופר של וותיקי העיר ואת תרומתם להקמת עיר בסמוך לגבול הצפוני של מדינת ישראל, מעשה שיש בו דוגמא למופת וחלוציות גלילית.

השלב השני כלל סדנא שעסקה בזהות המקומית. בין הנושאים שעלו לדיון היו חשיבות התיעוד, האופן שבה תועדה קריית שמונה עד כה, וכיצד לדעתם ראוי ונכון לתעד את סיפורה על העיר בה נולדו.

בשלב השלישי התלמידים קיימו ראיונות עם בני המשפחה. במהלך עריכת הריאיון נבחרו תמונות שנסרקו ותועדו. התלמידים עיבדו את הריאיון ואת אלבום התמונות לסיפור חיים.

 

ציונות לשמה

עליית יהודי ארצות ערב התאפיינה בעלייה חפוזה. מסתבר שחלק מהעולים השאיר רכוש לפני שעלה לארץ. נחמיה מיכאל מכורדיסטן סיפר שהיו להם שבעה בתים שלא הספיקו למכור לפני שעלו לארץ וכל מה שיכלו לקחת איתם היה שעון, חליפה ומזוודה. בהקשר זה מרים דהרי (מתימן) סיפרה, שנאמר להם שהתנאי להעלאתם ארצה, היה שעליהם לעזוב את כל רכושם מאחור.

 

למה קריית שמונה?

רוב העולים רצו להגיע למקומות אחרים בארץ, אבל לא אפשרו להם. סמי מלול סיפר שמשפחתו הולכה שולל כי נאמר להם שהם הולכים לאזור אחר, אך בפועל העלו אותם על משאיות לחלסה. לעומתם היו כאלה שביקשו לגור בחלסה על מנת להתאחד עם בני המשפחה. נחמיה מיכאל סיפר על סיבה מעניינת להעדפת חלסה: "המים בשער העלייה היו נוראיים וזקנה אחת סיפרה שהמים בחלסה טעימים כמו בעירק אז אבי רצה ללכת בעקבות המים לחלסה".

 

טראומת הנסיעה והלם ההגעה לחלסה

הנסיעה לחלסה זכורה כטראומטית. שמחה שמעוני: "הגענו לחיפה, העמיסו אותנו על משאית כמו פרות ישבנו על הרצפה ומחיפה עברנו לקריית שמונה והתחלנו להתייאש מרוב כול המעברים". גם רחל צולקר זוכרת "שהדרך לקריית שמונה הייתה מאוד קשה, במשאית, כשכל הגשם חדר פנימה". ועל פי זיכרונו של נאבי גוהרי הנסיעה מחיפה לחלסה ארכה 8 שעות(!).

חלסה מתוארת ככפר קטן, ללא חשמל, ללא מים, הרבה עזובה בכל מקום "בימים אלו קריית שמונה נראתה כשממה, לא מפותחת עם הרבה פחונים וצריפים שהיו ללא חשמל ומים". כשהגיעו העולים, שיכנו אותם בתוך צריפים של אזבסט ללא חלונות ". רחל צולקר: "לא רצינו לרדת מהמשאית אז הנהג פתח את המשאית והשאיר אותנו במקום כשיורד עלינו גשם".  נחמיה מיכאל: "היינו מחכים 100 אנשים בשורה כדי לקבל פרוסה עם חמאה. לא היו כוסות לשתות תה וקפה אז חיפשנו בשטח ולקחנו פחיות שימורים ישנות עם חלודה אפילו ושטפנו אותם טוב ושתינו מהם. גרנו בצריף שהמים היו נוזלים מבעד לגג על הגיגית של הילדה". שרה זכאי זוכרת שהיו ברחשים מוצצי דם על המיטות, השירותים היו בחוץ, ובלילות היה קר. משפחת מלול מספרת. שכשהגיעו לחלסה רצו להכניס אותם לפחונים כאשר שלוש עשרה נפשות דחוסים בפחון אחד. הם סירבו להיכנס לפחון, לכן החליטו לישון בחוץ. כשגילו היכן הם נמצאים קיבלו הלם. מבחינתם זה היה שינוי דרסטי לבוא מעיר אירופאית מודרנית (טנג'יר שבמרוקו) לאזור שכוח אל כמו חלסה. זוהרה אלמליח (ממרוקו): "בעלי לא קיבל את השהייה שלנו בארץ. בשבת הראשונה הוא חזר מבית הכנסת ובכה מגעגועים".

 

 

                                    

למרות הקשיים – חוויות יפות מהתקופה

למרות הקשיים, מסתבר שישנם זיכרונות יפים מהתקופה. רבים מזכירים את האחווה והחברות ששררו במעברה בין העולים. "שררה אווירה משפחתית. גם בין השכנים שהיו מעדות שונות. כל אחד והמאכל והמסורת שלו והרצון לעזרה הדדית ויחסי כבוד עזרו להתגבר על הקשיים והריחוק מהמשפחה שנשארה במרוקו". חנה ונחמיה היו נפגשים בגן העירוני ברחוב אחד העם, היו יושבים  בשבת עד הבוקר וצוחקים ונהנים. בשעות אחר הצהריים היו הולכים לקולנוע. היה את המסגד הישן של הכפר חלסה, "סביבו היו מתאספים חברה מכל העדות ורוקדים וצוחקים ושרים. שירים בכורדית, עירקית, פרסית". אשר בוזורגי סיפר שבקריית שמונה היו שני (!) בתי קולנוע, קולנוע שניר וחרמון. "מטעם עבודתי בעירייה, הייתי מקבל כרטיס לסרט בשבילי ובשביל אחד הילדים. הילדים היו עושים  'תורות' וכך, בכל מוצאי שבת הייתי הולך עם אחד הילדים לראות סרט". מזל פרץ תיארה את ימי הקולנוע של אז "קולנוע שהיה בנוי מבקתת עץ, היו רואים סרטים בעמידה כיוון שלא היו שם כיסאות". גם סמי מלול זוכר את התקופה ההיא כיפה, "יחד עם זאת אפשר לומר שהייתה אווירה מיוחדת. זאת הייתה קהילה הטרוגנית, הייתה חדוות חיים. מקומות בילוי מרכזיים היו בריכת השחייה הקטנה, שם הופיעו אמנים שונים, כמו אריק איינשטיין(!) ושושנה דמרי".

 

לסיכום, מטלת הביצוע זו מעמידה בפני התלמידים סוגיות שקשורות לזהותם המשפחתית, העדתית והגיאוגרפית (פריפריה). וזו לדעתי עיקר חשיבות המטלה. דווקא בתקופה שבה מתגבשת הזהות הפרטית של כל בוגר ובוגרת, חשוב להפגיש אותם עם רבדים נוספים שהם חלק ממרכיבי הזהות  שלהם, ושלא היו זוכים ליתר תשומת לב מצידם למרות שהם נמצאים ממש כאן לידם.

 

מאמר זה נכתב בעזרתו של ד"ר אמיר גולדשטיין שיזם את רעיון הפרויקט.

שמחה גואטה, מורה בבית הספר דרכא-דנציגר בקריית שמונה. ריכזה את הפעילות יחד עם יאיר סופר ובני אברהמי. Gwetasim42@gmail.com

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad