היום ה-19 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

השבוע שהיה – 11.4.2013

 

ככל שהזמן חולף ואנחנו נחשפים לדרך החשיבה והעבודה של שר האוצר יאיר לפיד, כך עולה רף החרדות למה שמחכה לנו.

זה ששר האוצר מלא בכוונות טובות, אני מאמין לו, אבל כוונות טובות לא תמיד מביאות לחשיבה נכונה ומעשים נכונים.

נראה, שההסכמה היחידה בינתיים בין מי שגוזר את הגזרות הכלכליות ומי שהגזרות יפלו עליו, היא ההסכמה בצורך לקצץ בתקציב המדינה. מהצומת הזה, לא ימצאו, ולוּ שניים שיסכימו, ולוּ על דבר אחד, לא מהיכן לקץ ולא כמה לקצץ, ולמי?

ולכן, החשש הוא מבלגן אחד גדול שיגרור את המשק ואת החברה הישראלית למערבולת של מאבקים שממנו כולם יפסידו, ובעיקר החלשים.

יש שתי דרכים, שהמשותף בהליכה בהן הוא אומץ לב ציבורי, ואומץ לב ציבורי, יש לשר לפיד.

 

תקציב אפס

היות והתקציב שעומד היום בפני שר האוצר הוא אוסף של טלאים על טלאים שנצברו בו במהלך שישים וחמש שנות קיומה של המדינה, ראוי להעז וללכת בדרך הנכונה והקשה ובה לבנות את התקציב מאפס. לנקות את השולחן כאילו ואין מדינה ואין התחייבויות, ולהתחיל לתקצב את הסעיפים השונים אחד לאחד. זו עבודה קשה וממושכת, אבל אפשרית, ובעיקר צודקת.

היתרון העצום בבניית תקציב כזה למדינת ישראל מאפס זה בסיכוי 'לנקות' את התקציב מהוצאות מיותרות, לא הכרחיות שנקבעו בעבר ועוברות בירושה משנה לשנה מתקציב לתקציב, כאילו והיו נספחים ללוחות הברית וירדו משמים.

היות והבחירות האחרונות הביאו גם להחלפתם של לא פחות מארבעים אחוז משוכני הכנסת, יש מקום ויש סיכוי למהלך הזה.

הסיכוי ששר האוצר יבחר בדרך זו קלושים עד אפסיים, והסיבות רבות ומגוונות. אולי לתקציב של השנה הבאה…

 

 

או עסקת חבילה

ולכן, כנראה שלא תהיה ברירה, וכבר אמרנו בעבר שיחודה של הממשלה הזאת הוא ב'אין ברירה' שתוביל להחלטות כואבות ולמגזרים רבים, ושר האוצר יצטרך ללכת באחת הדרכים המוכרות והבטוחות בתקופה זו, עסקת חבילה משולשת בין הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים.

היתרון הגדול בעסקת חבילה, שרבים ישלמו מעט כדי לצלוח את משבר-הגירעון בסיכויי הצלחה גדולים.

"עסקת חבילה" תספק לכל שלושת הסקטורים הללו סיכויי הצלחה גבוהים בפתרון המשבר וסיכון קטן להיכשל ובעקבותיו לשאת באחריות למשבר גדול יותר כבר עכשיו.

השר לפיד יודע שלפעמים כדאי ללכת בשביל צר אבל מוכר ולא לנסוע בפראות במכונית ספורט בכביש לא מוכר, ללא תמרורים ומלא מהמורות.

 

 

 

 

סוריה כבר כאן

אחת מן הסכנות האורבות לנו כבני אדם, היא הסכנה מהשגרה וההרגל.  בסוריה 'סגרו' שלוש שנים של טבח ורצח הדדיים בין חיילי משטרו של אסד לבין מה שמכונים 'מורדים'. אנחנו כאן, מתחילים 'להתרגל' לידיעות על מה שקורה שם, ואם בתחילת האירועים הזדעזענו ממותו של כל ילד, אישה או זקן, היום אפילו לא טורחים לציין זאת בחדשות. האיזכור הוא בדרך כלל במהדורת חדשות מסכמת של אותו יום והידיעה מאוד מתומצתת "היום נהרגו בסוריה כמאה וחמישים אזרחים וחיילי המשטר", וזהו.

השבוע אנחנו 'מתבשרים' שחייליו של נשיא סוריה אסד נסוגו מחלקים גדולים מגבול ישראל סוריה ברמת הגולן. אילו הידיעה הזאת הייתה מתפרסמת באחד מימי המאבק נגד הירידה מהגולן, סביר להניח שאמות הסיפים בציבוריות הישראלית הייתה מזדעזעת. היום? כלום, כאילו שהודיעו בחדשות שהנשיא אסד התעטש…

ככל שאסד מקפל את כוחותיו ומתכנס בתוככי דמשק, כך גובר החשש ש'השכנים' החדשים שיתפסו את מקומם של חייליו יפנו את נשקם כלפי מדינת ישראל. כאחד שהתנגד להחזרת רמת הגולן לסורים כמו הרוב המכריע של תושבי הצפון וקריית שמונה (גם תמורת "שלום"), אני שמח ומאושר שהמעשה המטופש לא יצא לפועל. השמחה מיוחדת בגלל שלפני מספר שנים ראש ממשלה בישראל נתן מתנה, את גוש קטיף, לרוצחי החמס וחבריהם בעזה, והיתר היסטוריה. כך, שאם שואלים אם הייתה אפשרות כזאת להחזיר את רמת הגולן לסורים, התשובה חיובית.

המצב החדש ההולך ומתהווה בגבול עם סוריה צריך לשבת לנו כל הזמן בראש, ולא רק בראשם של האחראים על ביטחוננו בממשלה ובצה"ל. מדוע? ראשית שלא נופתע אם יקרה חלילה משהו ושנית שנהיה מוכנים ומאורגנים.

העובדה שאתה 'לא מודאג' אם אתה לא יודע, טובה ונכונה לאמונה בשם, עם הסורים צריך לדעת, להתכונן ולהתפלל.

בינתיים, נאחל לכל המעורבים שיהיו עסוקים עם עצמם.

 

 

 

 

…והאיראנים בשלהם

ובאותו עניין, כמעט.

כבר מספר שנים שאנו מתעסקים עם הסכנה האיראנית והנשק הגרעיני. אילו הייתי נשאל לפני חמש שנים אם בעוד חמש שנים השורות האלה יכתבו, הייתי מעלה סימן שאלה ותמיהה גם יחד.

והנה, חלפו להן חמש שנים והעולם עדיין מדקלם את אותן האמירות ואותם האיומים כלפי המשטר האיראני, והם מתקדמים צעד אחר צעד אל עבר הפצצה הגרעינית.

מדינות המערב ובראשן ארצות הברית מתעקשות לדבר בשפה שפשוט אינה מובנת לאיראנים. מדינות המערב מתעקשות לחזור ולמחזר את הטעויות שלהן מול העולם הערבי והמוסלמי, וגם כאשר הן מקבלות את אותן מכות כואבות, הן לא לומדות לקח.

האיראנים מצידם מדברים עם העולם המערבי בשפה של מוכרי שטיחים בשוק מזרח תיכוני טיפוסי. על מילים, כידוע אין מס ואין סיכון, אז למה לא להשתמש בהן כמה שיותר? והאיראנים ממצים עד תום את הפטור מהמס.

לקראת כל מפגש עם נציגי המערב, הם יוצרים ציפיות, כפל לשון והמון-המון אשליות והבטחות, ונציגי המערב, ברוח ערכי החופש והחירות בהם הם שבויים, מכריחים את עצמם להאמין לדברי השקר של האיראנים. בינתיים, הזמן חולף ובישראל מתחלפת ממשלה ונבחרת ממשלה עם אותו ראש.

החבורה שלקחה על עצמה לטרפד כל אפשרות לטיפול בדרך צבאית מכופפת ומאלצת גם את ראש הממשלה בנימין נתניהו לחרוק שיניים ולא לקבל החלטה שאולי צריכה להיות החלטה על תקיפה צבאית.

החבורה הביטחוניסטית בה חברים בין היתר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן וראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, לא רק שחישקה את ראש הממשלה, אלא היא שיתקה כל רצון לגיטימי של מקבלי ההחלטות לדון באופציה הצבאית.

מה שמשותף להם הוא שהם "לשעבר" אבל ראש הממשלה עכשיו הוא נתניהו והאחריות עליו. איזו אחריות מוטלת על "לשעברים" במדינת ישראל?

ללשעברים הללו שמורות זכויות רבות מאוד בביצור ביטחונה של מדינת ישראל ואל לנו לפגוע או לערער על יושרם וכנות הדרך בה הם הולכים.

אבל, והפעם ה'אבל' גדול במיוחד הם נוטלים על עצמם סיכון גדול מאוד-מאוד.

אם הם צודקים וההחלטה למנוע מתקפה צבאית על הגרעין האיראני הייתה נכונה, אזי הם ירשמו בספרי ההיסטוריה ותקומת ישראל כגיבורי-על של מדינת ישראל.

אבל, והפעם ה'אבל' גדול במיוחד אם הם טעו או ימשיכו לטעות, והאיראנים יניחו את ידם על הכפתור האדום והפצצה תתעופף לעבר ישראל, איני רוצה לחשוב על המחיר המצפוני שהם יצטרכו לשלם לדורות…

בערב יום העצמאות שיחול בעוד מספר ימים, ממשלת ישראל ובראשה בנימין נתניהו, חייבים להחזיר לעצמם את הברירה היחידה שנתונה בידי מי שגורל מדינה שלמה תחת ידם, להתייחס אל האופציה הצבאית כאופציה לגיטימית שתוֹקְפָּה עלול לפוג, כמו שתוקפה של תרופה מתאימה למחלה עלול לפוג, אם השימוש בה לא ייעשה במינון ובזמן הנכון.

   

 

בין שואה לעצמאות – חשבון נפש

מישהו אמר השבוע שהימים שבין יום השואה והגבורה ובין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות הם סוג של ""עשרת ימי תשובה"". המשפט הזה מצא חן בעיני, כי הוא נכון, לא מספרית, רעיונית.

במדינה בה מתנהל ויכוח אין סופי בין דתיים לחילוניים על כל עניין שקשור לדת ישראל (המקורית, ההלכה) חשוב מאוד שיהיו ימים בהם כל העם כאחד מוכנים לקבל הגדרה של 'ימי תשובה' על הימים שבין שני תאריכים חשובים ומכוננים למדינת ישראל מדינת היהודים.

השאלות המהותיות באשר לזכותנו למדינה יהודית עצמאית, אילו הייתה מתנהלת בין ימין ושמאל מסורתי, לא היה לה סיכוי, בעצם היא אף פעם לא התחילה. במקרה הטוב זהו דו-שיח בין חרשים, עיוורים ופסחים ובמקרה הרע זה מתחיל ב…מכות. ככה זה לצערי.

…השואה ותקומת ישראל 'זימנו' לנו ימים מיוחדים לחשבון נפש אישי וכללי ביחס לשאלות מהותיות כמו: זכותנו לחיים יהודיים בטוחים במדינת ישראל, זכותנו להגדרה עצמית באשר לאורחות חיינו, טעם חיינו דווקא בארץ ישראל ובמדינת ישראל, ערכם ומשקלם של הבטחות והתחייבויות בינלאומיות לביטחוננו, (גם של ידידות), ומעל לכל, מה אנחנו רוצים מעצמנו אחרי שישים ושמונה שנים מתום מלחמת העולם השנייה והשואה ושישים וחמש שנים מאז שמדינת ישראל באה לעולם.

שמחתי שהקשר בין התאריכים הללו הוגדר במושג יהודי טהור "עשרת ימי תשובה", וגם התקבל.

ההנחה שמחשבה על שני האירועים הללו תביא לשינוי, היא בגדר תקווה ורצון טוב. כדי שגם יצא מהתהליך משהו חיובי, כמו הבנה של צד אחד את הצד השני, חובה קודם כל ללמוד את הצד שלך, הצד המסורתי, היהודי הציוני. אחר כך אפשר להתווכח על הכל. להתחיל שיחה או ויכוח כאשר אתה כיהודי וישראלי מכיר את העובדות והטיעונים של מי שעומד לפניך, זו טעות שמולידה טרגדיה.

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad