היום ה-30 בנובמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

השבוע שהיה – 25.12.2015

 

הסיקריקים החדשים

 

 

גלי ההדף של סרטון 'חתונת הדמים', כפי שנקרא הסרטון בו דוקרים תמונה של הילד דאוובשה, עדיין מכים בעוצמה בתשתית הערכית וב-די אן איי שלנו כחברה וכיהודים.

זה לא יהודי, אלה אינם יהודים על פי מעשיהם. אין בין התמונות הללו ובין תורת האמת שלנו דבר וחצי דבר.

אני פחות מתרגש ממעשיהם של המנפנפים בסכינים וברובים, אלא מהעובדה שיש מי שמייחס את זה ליהדות שגדלנו על ברכיה ולמדנו את תורתנו מפי רבניה.

העובדה שחולי הרוח האלה חובשים כיפות-אוהל ומגדלים פיאות, לא הופכת אותם לפרשניה של תורת ישראל באשר למה מותר ומה אסור.

המסקנה המתבקשת אחרי שמצרפים דיבורים למעשים וחוזר חלילה, ביחס לקבוצות הללו, שמדובר בסיקריקים החדשים. פושעים ובריונים אשר הביאו בעבר לחורבנו של בית המקדש ולמלחמת אחים.

אנחנו מומחים בלהתעלם מתופעות קיקיוניות ולזעוק זעקות שבר כאשר הן הופכות לקטסטרופה. הגישה הזאת נכונה גם ביחסם של רשויות המדינה לתנועות האסלמיות הקיצוניות, למשפחות הפשע וחולרות אחרות בחברה הישראלית.

עדיין אנחנו שבויים בתפיסות הישנות של טיפול בבעיות ולא במניעתם.

יש לקוות שאחרי השוק הקולקטיבי מסרטון הדמים, יתחילו רשויות החוק והאכיפה לתפקד ברצינות ועל פי החוק.

* קבוצה קיצונית שהשתמשה באלימות ורצח כדי להשליט את דעתה על הציבור בימי שלטון הרומאים בארץ. שמם מהמילה הלטינית סיקה-פגיון. פרטים נוספים בתלמוד וב..גוגל.

    

 

 

אחרי אלפיים שנה שר אוצר חברתי

השבוע הייתה לנו הזדמנות נדירה לקבל שיעור מאלף, או כמו שהחבר'ה אומרים, 'שיעור מעלף', על איך שר אוצר נתפס כיו"ר ההסתדרות, ולהיפך.

נתחיל מהעבודה ששר האוצר משה כחלון הוא תוצר אוטנטי של החברה הישראלית אשר מימש את הצדק החברתי בדרך המלך ללא בכיינות, זעקות 'מגיע לי' ויללות שבר.

ההתנהלות של משה כחלון משולה לנסיעה בכביש 6, בדרך המלך, תוך שהוא משלם את האגרה, ובלי טובות של אף אחד.

מהדהדת באוזניי האמירה הבלתי נשכחת של ראש הממשלה בנימין נתניהו "תהיו כחלונים" אחרי הישגיו בתחום הסלולר ועמלות הבנקים בהיותו שר התקשורת ויו"ר ועדת הכלכלה.

ראש הממשלה לא ידוע כמחלק מחמאות כפייתי, ולא כאחד המתחנף לקולגות/יריבים. ואם הוא אמר צריך לקחת את זה ברצינות.

נחזור לשיעור המאלף השבוע במשא ומתן מול ההסתדרות וסכנת הפיגוע ההמוני שעלול היה להתרחש אילולא השביתה נמנעה.

ראשית, אציין שעל אף דעותיי המוצקות בענייני 'חוץ וביטחון', בנושא החברתי אני מחובר אי שם בין עובדי הניקיון ואנשי האבטחה השקופים. אי אפשר לחשוד בי כקפיטליסט חזירון, ולכן, הנאמר כאן הוא בגלל היותי כזה.

בשנים האחרונות, פעם אחר פעם, מול שרי אוצר שונים, הצליחה ההסתדרות למנף את כוחה ולהשיג הישגי שכר לא הוגנים דווקא לאלה שאינם זכאים לו. ההסתדרות, להבנתי, היא הפה, הידיים והראש של העובדים החלשים. אבל מה לעשות שבניגוד לכלל הדמוקרטי שהרוב קובע ומחליט, בהסתדרות נשענו תמיד על מיעוט חזק, 'הוועדים החזקים', המונופוליסטיים כמו: חברת החשמל (השלטר של נחשמל), מקורות (השלטר של המים), עובדי הנמלים (השלטר של הקשר לעולם דרך הים), עובדי רשות שדות התעופה (השלטר של הקשר עם העולם דרך האוויר) ועוד.

 ראשי ההסתדרות חילקו את שלל המאבקים בערך כך. את הדיבורים, המילים היפות והפרורים היא נתנה לחלשים ולמסכנים ביותר ואת ליתרת הבשר המשובח שמרה לחזקים. זאת עובדה.

…השבוע נתקלו ראשי ההסתדרות לראשונה בשר אוצר, משה כחלון, שעשה להם בית ספר גם במשא ומתן וגם, לא פחות חשוב, ביחסי הציבור.

ראשית, הוא הודיע ש'מגיע לעובדים תוספות שכר, אפילו יותר ממה שההסתדרות דורשת' ושנית הוא עמד על כך שתהיה הלימה בין תוספת גדולה ובין מיקומו של העובד בשרשרת השכר בסקטור הציבורי.

אין תוספת רוחבית, כפי שדרשו בהסתדרות. צדק אמיתי הוא קודם כל לא לתת לכולם אותו דבר, בטח לא באחוזים.

לסיכום.

משה כחלון, שר האוצר של מדינת ישראל מחריב את הסדר הישן של מערכת היחסים בין העובדים לבין ההסתדרות והאוצר, ובדרכו מחלק את פרוסות העוגה באופן שאפשר לאכול אותה ולהשאיר אותה שלמה. עובדה.   

 

 

 

"שוברים שתיקה" גם בלוין ורון נפלה שלהבת?!

שואלים אותי לא פעם אם אני בעד או נגד אדם כזה או אחר שעבר עבירה.

השאלה לא מובנת ואפילו מוזרה. מה זאת אומרת 'בעד או נגד?!'.

זוהי הבעיה שלנו שאנחנו שופטים לפי מי עשה את המעשה ולא את המעשה עצמו.

הגיע הזמן לעשות סדר בבלגן ובבלבול ולומר בפה מלא. צריך לגנות את המעשה ולא משנה מי העושה.

הגישה הזאת הייתה חוסכת המון אי הבנות בגלל שהייתה עוברת את המכשול העיקרי, המחויבות לקבוצה ולא הדרת המעשה ושליללתו. אין זה אומר שהנאמנות שלך בעמך ובמדינתך מוטלת בספק, זה אומר שאתה מאותת בעמדתך שהמעשה הוא הדבר הפוגע, העושה את הנזק.

הדברים נכתבים על רקע הוויכוח המתלהט בין מצדדי 'שוברים שתיקה' לבין המתנגדים להם. לאחרונה נשאבו לוויכוח דמויות שבעבר הלא רחוק היו מודל לחיקוי בכל האמור ליושרה והגינות. הבולטים שבהם הם: ניצב בדימוס אליק רון, מפקד המחוז הצפוני במשטרה, והאלוף במיל' עמירם לוין מפקד פיקוד הצפון, מפקד סיירת מטכ"ל וסגן ראש המוסד. על אף העובדה שהשניים יודעים דבר או שניים על נאמנות ובגידה, הם בחרו לתמוך ב'שוברים שתיקה'. אומנם, לוין הסתייג מפעילותם בחו"ל אך ההסתייגות הייתה רפה ונעלמה בהמולת השמחה של 'שוברים שתיקה' על עצם תמיכתו של לוין בהם.

לאור עמדתם זאת, עומדת בסטירה לערכים שהם עצמם היו ממוביליהם בזמן שירותם כמו: נאמנות לצה"ל ולערכיו, נשאלת השאלה, מדוע?! מדוע אנשים דוגמת רון ולוין הגיעו להחלטה לתמוך בפעילותם ההרסנית של 'שוברים שתיקה'?! התשובה היחידה שעולה לי היא פוליטית, תועלתנית וזמנית, כי איני חושב שהם הפסיקו להיות מה שהיו, ישרים וערכיים.

השאלה, כיצד התורה שלימדו ה"ה במהלך חייהם לאחווה, נאמנות ויושרה את פקודיהם מתיישבת עם מעשים נלוזים ומסוכנים של אספקה סדירה של רעל וארס לאויבי ישראל והיהודים. כיצד לוחמים מהוללים אשר הובילו את פקודיהם למשימות שאפילו לא היו בטוחים שיחזרו, חיים או מתים מאותן משימות, החליטו להפקיר את עברם המפואר בתמיכה בחבורה של ילדים מגודלים החושבים שהם יודעים הכל ולהם אף אחד לא יאמר מה ואיך לעשות. לא מובן ולא ברור מדוע אנשים יקרים אלה עושים את מה שהם עושים.

ושלא תהיה אי הבנה. איני מאלה החושבים שחיילי צה"ל חפים ממעשים שלא ייעשו. אדרבא, כמי שמאמין שהצבא הוא הבבואה של החברה הישראלית, הייתי מופתע אם "שוברים שתיקה" היו מפיצים בעולם שחיילי צבא הגנה לישראל לא עשו מעשים שלא ייעשו בכלל.

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad