היום ה-26 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

השבוע שהיה – 29.08.2014

כל ממזר מלך

תסלחו לי, אבל אנחנו לא מדברים על אותה מלחמה, אותו ניצחון ואותו ראש ממשלה & מה שלא עושה השכל לחמאס יעשו הימים הקרובים ללא בית, מזון וכבוד אבוד

השבוע קיבלנו דוגמית לפוטנציאל הפגיעה הרב חזיתית במדינת ישראל באמצעות טילים.

בעוד החמאס שיגר טילים מכל מיני גדלים, קטרים וטווחים לעבר מרחבי הנגב, השפלה, עוטף עזה וירושלים במהלך חמישים ימים, נורו במוצאי השבת האחרונה טילים אל עבר הגליל המערבי, עכו ורמת הגולן ובליל שני לעבר קריית שמונה.

הניסיונות להבעיר את הגבול הצפוני והמזרחי של ישראל נמשכים, והשבוע נפל מוצב של צבא סוריה לידי המורדים.

הימים שאנו עוברים כמדינה אינם קלים. אחינו בדרום חשו במהלך חמישים ימים ולילות את עומק הכאב והפרת שלוות החיים הבסיסית ביותר בקורבנות יקרים בהם שישה אזרחים ושישים וארבעה חיילים שהקריבו את חייהם.

…השבוע נחתם הסכם להפסקת אש לזמן בלתי מוגבל.

מעבר לכל דעה או עמדה, אני המום. כן המום.

מדוע?! פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, התייצבו רמבואים, ג'ימס בונדים, סטלונים, שוורצנגרים ופופאים בעמדת ראשות הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל ביחד.

מבלי לפגוע באף אדם באופן אישי, זה נראה מוזר והזוי. המבקרים ברובם, לא היו צריכים סיבה לבקר ולקטול את ראש הממשלה (רק אותו) על ה'הפסד' לחמאס.

חברים, אתם רציניים?! לא החלפתם בין החולדות הניה ודף לבין נתניהו וגנץ?! מה, אין גבול לאלסטיות של העובדות והמראות מעזה?! 2100 הרוגים, שכונות מגורים ששוטחו, רבי-קומות מרוסקים, כל אלה לא עושים עליכם רושם?! והיכן החובה המוסרית להתייחס לעובדות, לסרטים, צילומים, ובעיקר לאמת?!

הזכות לבקר שמורה לכל אחד ואחת באותה מידה ששמורה למצדדים ולתומכים בהתנהלותו של ראש ההמשלה במבצע 'צוק איתן'. אבל לא זה מה שעומד על הפרק.

מה שעומד על הפרק זה מה היה רצוי ומה בסופו של דבר אפשר היה להשיג.

הנה, גם אני בעד להיכנס באימ-אימא שלהם, לחסל את הניה, דף ואת א-זהר, להעלות אל סמי א-זוהירי לשבעים ושבע בתולות ולשלוח את העזתים לכל הרוחות. נו?! אז אמרתי ורציתי, קרה משהו?! הבעיה נותרה כשהייתה ואליה, ורק אליה צריך להתייחס.

חברים יקרים, הרוב המכריע במדינת היהודים היה רוצה כמוני, אם לא יותר את כל ההישגים האלה. אבל לא זה מה שעמד בפני מקבלי ההחלטות, ובטח לא מולנו שלא מחליטים ולא נדרשים לבצע.

אמרתי בעבר ואומר זאת שוב. זה שנים שלא הייתה הרמוניה בריאה ותפקוד ענייני בין שלושת הגורמים המובילים בנושאי ביטחון ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל. זה לא עניין של מה בכך. בעבר היו חילוקי דעות שחלקן פגעו בביטחון ישראל וגבו את חייהם של בני אדם.

במחשבה ראשונה ושנייה, גם אני לא מרוצה מתוצאות המלחמה הלא-נורמאלית הזאת. אבל, ברגע שיש החלטה אסטרטגית שלא נכנסים רגלית לתוככי עזה, באותו הזמן ירדו האופציות להשיג הכרעה חד-משמעית מול החמאס בתשעים ותשעה אחוז. ההחלטה שלא להגיע למקומות בהם נמצאו מנהיגי החמאס, בין היתר בבית חולים שיפא, הורידה באחת את האופציה המועדפת על רוב הישראלים. זהו, זה כל הסיפור.

אחרי שההחלטה הזאת, הייתה כבר היה ידועה מראש, שאין נוקאווט לחמאס ולמנהיגיו, ואין 'חיסול הטרור'

לפני כשלושים שנה הכריז אריאל שרון בוועידת הליכוד המפוסמת (ועידת המיקרופנים) 'מי בעד חיסול הטרור?', ולמרות שכול חברי הוועידה הייתה בעד, לא קרה הרבה…  נכון, יש מבינינו כאלה המעדיפים להיות אפופי אדי האשליות של פוליטיקאים שרלטניים שמראש משמיעים את מה שהציבור רוצה לשמוע וממש באותו רגע הם עצמם לא מאמינים למה שהם אומרים.

במלחמה הזאת הצטרפו למקהלת השרלטנים ומפריחי האשליות עיתונאים ומנהיגים פוליטיים מהדרג המקומי.

כל פרשן המציא לעצמו סולם 'ריכטר' משלו לקבוע אם ישראל ניצחה או הפסידה. וברשתות החברתיות ובטלוויזיה חגגו הכתבים והפרשנים.

לכן, הגענו למצב ש'כל ממזר מלך'. כל מי שלא נדרש להוביל את המלחמה בעזה נמצא צולב בידיים קלות את ראש הממשלה על 'פחדנות' על 'בריחה' ועוד כהנה וכהנה תארים מפוקפקים המתאימים דווקא לאויבנו, החמאס.

מותר להיות ממזר או מלך. אבל, אסור לאפשר לכל ממזר להיות מלך.

 

מזרח תיכון חלש

ירי הקטיושות ביום שני בלילה החזיר באחת את התחושות והמראות ממלחמת לבנון השנייה ועוד שלושים שנה לפני כן ועורר זיכרונות קשים אצל רבים מתושבי קריית שמונה.

אתם יודעים מה?! בדיעבד ולאחר שאנו יודעים שלא היו פגיעות בנפש, אפשר לומר טוב שירו את הקטיושות. 

מדוע?! השקט המדומה בו חיינו במהלך התופת שעבר על תושבי הדרום ומחיר הדמים ששילמנו בחיילנו ובאזרחינו, יכולים היו להתפרש כ'מזרח תיכון חדש'. הטעם השקרי של ביטחון וחסינות מפני קטיושות, פינה את מקומו, לאמת המסוכנת והכואבת בה אנו מצויים, מזרח תיכון חלש.

הקטיושות הזכירו לנו שהבועה כמנהגה מתנפצת לנוכח המציאות ומול החמאס, הדאעש ואפילו מחמוד עבאס העושה הון מהטבח שעושים אחיו בבני עמם. האיש הזה מטעה בדיבורו ה'אירופאי', בחליפות ובאפטר-שייב המשובח שהוא מפיץ בקרבת חבריו אובמה, קרי והאירופאים. להזכירכם, למרות כל מה שקרה, מחמוד עבאס (אבו מאזן) לא ביטל את השותפות שלו עם החמאס בממשלת האחדות נגדנו.

נכון שקשה היום לשכנע ש'כולם אותו הדבר', אבל חובה לומר שתשעים אחוז הם כן.

התרבות הרצחנית שמפגינים חלקים מהמוסלמים בעולם, ראוי ורצוי שתחדור לראשו של כל יהודי. בכל מפגש בין יהודים למוסלמים באירופה ובארה"ב מותקפים יהודים בשל יהדותם, במקרים הקלים יורקים ודוחפים אותם (בינתיים) ובמקרים אחרים רוצחים אותם (הרב בארה"ב והזוג בטורקיה). הצגת התכלית שעושים רוצחי דאעש ומסורת כריתת הראשים שהם מעבירים לילדיהם (הילדים כורתים ראש של בובה, בינתיים) היו צריכים להביא את רובנו למסקנה ברורה עם מי יש לנו עסק ושהסכנה בפתח וצריך לטפל בה. אבל, לדאבון לב, יש רושם שקבוצות מסוימות רוֹווֹת נחת מהגל הזה ומתעודדות בפעילותן בתוכנו ונגדנו.

 

אחמד טיבי

ח"כ אחמד טיבי פנה השבוע למשטרה בתביעה מוזרה, לקחת את הנשק הרב הנמצא בכפרים הערבים. הפניה באה בגלל שבטירה רצח רעול פנים מנהל בית ספר.

מעניין, כל עוד הנשק של הערבים מופנה כלפי יהודים ומעשים פליליים המתבצעים יום-יום, קולו של טיבי לא נשמע. לערבי מותר לרצוח יהודי אבל, כאשר הנשק מופנה ל'אחיו' הערבים, מזדעק ח"כ אחמד טיבי ותובע ליטול את הנשק מהערבים. עניין של מסורת…

 

 

סליחות – הכי פשוט לבקש סליחה

השבוע התחילו לומר בבתי הכנסת (הספרדים) את מנהג הסליחות.

מנהג יפה בעל ניחוחות נוסטלגיים של ילדות עלומה וקריאת הגבאי "סליחות, סליחות".

היום, הלילה, מעירים אותך בעזרת סמס או אות חשמלי מאייפון. בשני המקרים אתה מתעורר, אבל עדיין יחי השעון האנושי הדופק לך על הדלת.

קיום מנהג הסליחות חשוב אבל הוא עדיין אמצעי למשהו ולא המטרה עצמה. המטרה לנקות את הלב ואת המחלוקות מול היושב במרומים ומול האדם שפגעת בו או נפגעת ממנו.

בעניינו של בעל הבית והאדם, קטונתי מלהתעסק, והוא יודע טוב מכולנו מה, מי ומתי?.

נותר העניין של בן אדם לחברו. מסיפורים וניסיון העבר (גם שלי) קורה לא אחת שמושכים ויכוח, ריב או מלחמת עולם מן העבר ולא מדברים עם הצד השני, וככה הזמן חולף לו, שנה ועוד שנה.

לאחרונה ניחמתי בבית של חברים ותוך כדי עלה הנושא של ריבים בין חברים ובני משפחה.

הנתק בין שני בני המשפחה הקרובים נמשך שנים וכל ניסיונות הפיוס ביניהם העלו חרס. והנה קרה מה שקורה תמיד ליצורים חיים. האחד נפטר והשני נותר עם ייסורי מצפון ובכי בלתי פוסק על האובדן ועל העובדה שהם לא דיברו ביניהם והוא נפטר.

הבכי, כמובן לא הועיל ולא יועיל במקרה הזה.

הלקח, דווקא כן יכול להועיל לרבים מאיתנו.

לא צריך להתעורר בארבע בבוקר ל'סליחות' אם אפשר לגשת לאדם איתו אינך מדבר כבר שנים בגלל… אופס, אתה אפילו לא זוכר על מה היה הריב, לאדם איתו אתה מסוכסך ולבקש סליחה, לזרוק את שק הכעסים לים כבר עכשיו ולא לחכות לראש השנה או יום כיפור.

לא כדאי להרוויח עוד כמה ימים של שלום ואהבה במקום רעל וכעסים?!

  

 

         

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad