היום ה-09 בנובמבר , 2021

Select your Top Menu from wp menus

זכרונות

הימים ימי החג אי שם בשנות התשעים הרחוקות. תקופת העלייה הרוסית שהביאה עימה התעוררות תרבותית, סיפקה גם לנו את ההזדמנות ללמוד כלי נגינה, כי הרי ידוע שלכל ילד ראוי שיהיה ידע כלשהו במוזיקה, לפתוח אופקים, לפתח את המחשבה. תיאוריה מאוד יפה, אבל מישהו צריך לספר אותה לילדים.

המורה הכריחה אותנו לתרגל ללא הפסק, ולאור העובדה שהיא לא גרה איתנו בבית, זמני האימון תמיד נדחו לאחר כך והתנקזו לחצי שעה לפני השיעור. וכשהוחלט לארגן קונצרט, ההתרגשות הייתה בעיצומה. המורה הסבירה לנו ביראת כבוד את חשיבות המעמד. התכוננו כאילו הולך להגיע צייד כישרונות מהפילהרמונית. בפועל הגיע קהל של ותיקי העיר, שבתור בילוי נגזר עליהם להצטופף באולם קטן ולהקשיב לנגינה מקרטעת של דור העתיד, כשברקע סופגניות והדלקת נרות.

קטעי הנגינה נבחרו, והייתה זו הפעם היחידה שהתאמנתי ברצינות. קיבלתי לידי את תווי השיר, ונגנית נוספת קיבלה את תווי הליווי. השקענו, התרגשנו והתלהבנו. קונצרט!.

מוקמנו בחדרי ההלבשה, אנחנו, חבורת ילדים קטנים, ולידנו קרטונים מלאים בסופגניות עסיסיות. בעודנו נוגסים בהנאה בסופגניות נוטפות הריבה, נכנסה המורה והוכיחה אותנו שלא אוכלים לפני קונצרט. התאפקנו בכל הכוח וברגע שהיא יצאה פרצנו בצחוק, מה הקשר בין סופגנייה לקונצרט. לא עברה דקה והיא נכנס שוב "לא צוחקים לפני קונצרט". הפעם גם העובדים במקום שהיו בסביבה גיחכו. נו באמת.

ברקע שמענו את נגינתם של התלמידים האחרים, ולבסוף הגיע תורנו. ריחמתי על הקהל שהובא עד הלום במזג האוויר הזה כדי לשמוע את הנגינה המקרטעת שלנו וגם להעמיד פנים שזה באמת מעניין. תפסנו עמדות מול הפסנתר והתחלנו לנגן. בעודי מנגנת את השיר, אני שומעת את נגנית הליווי מסתבכת עם הקלידים, המשכתי לנגן, ושאלתי אותה בשקט מה קרה. "התו הראשי של הליווי לא עובד, הוא תקוע". הפסקתי לנגן. "מה לא עובד?"  היא מראה לי. צודקת. המורה בפתח מסמנת לנו להמשיך, וניסינו. ניסינו בלי התו, ניסינו לרדת סולם, מה שהיה הדבר הכי מגוחך שנשמע אי פעם. ברגע של אחוות נגניות, עשינו את הדבר היחיד ההגיוני והתחלנו לצחוק. הצחקוק התגבר והפך לצחוק מתגלגל, מהסוג שלא ניתן להפסיק. ברקע תיקנו לנו את הבעיה (הרמקול נפל ונתקע בדיוק על התו בתוך הפסנתר), נרגענו והתחלנו את הנגינה מהתחלה, וכל הלימודים האלה, הסיטואציה והרגע, התנקזו אצלי לפרץ צחוק שלא היה ניתן לעצור, הנגנית שלידי החלה לצחוק איתי אבל הצליחה איכשהו לנגן. גם אם רציתי, לא יכולתי ללחוץ על הקלידים מאחר והדמעות הסתירו לי את הפסנתר. הרמתי ראש אל הקהל, וקלטתי את סבתא שלי יושבת ומתגלגלת מצחוק, בעצם כולם ישבו וצחקו, הקהל כולו, כולל עוזרי הבמה, התאורן והילדים.

מזל שהיינו שם, אני חושבת שעשינו להם את חנוכה. חג שמח!

אולי יעניין אותך

Bottom ad