היום ה-19 ביולי , 2018

Select your Top Menu from wp menus

חוק הלאום-חוק החיים

 

כאשר שופט בכיר, אליהו מצה, אומר 'בשביל מה החוק הזה? הוא סתם בא לתקוע אצבע בעיניו של המיעוט. הוא עוד יביא לנו צרות בוודאות. הערבים צודקים בהתנגדותם", אני יודע ומבין טוב יותר את מערכות המשפט, אלה שהפכו את חייו של הרוב היהודי במדינת ישראל לקשים ולפעמים בלתי נסבלים.

אנשים דוגמת השופט מצה נמצאים בכל שדרות הציבור החל מהאקדמיה (קטסטרופה), במערכת המשפט, התקשורת, ולאחרונה זה חלחל גם לצה"ל.

רגע, רגע, לא להתנפל עלי.

ראיתם שכונה יהודית בכפר ערבי כלשהו? נתקלתם בעסק בבעלות יהודית בישובים ערביים? לא.

אלה העובדות

הנה מקצת העובדות: שמעתם על פרופסורים ודוקטורים מהאקדמיה שמשמיצים, מכפישים, מוציאים את דיבת הארץ רעה ונותנים נשק שיקרי לאויבי ישראל בעולם. הם המובילים ותומכים ב-BDS ומייצרים אויבים עוד ועוד נגד היהודים ונגד מדינת ישראל.

היום, מסתבר, ששופטים בבית המשפט העליון ייצרו שרשרת של פסיקות (אקטיביזם שיפוטי) שמהותו, פגיעה בזכויות הרוב במדינה ופגיעה באופייה היהודית של מדינת ישראל.

על התקשורת אין מה להכביר מילים היות שללא החיבוק החם שלה את בעלי הדעות ופסיקות בתי המשפט הפוגעות בזכויותיו של הרוב היהודי, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין.

על צה"ל אני מוכן לומר רק דברים טובים. לפעמים, ההחלטות של הקצינים הם תוצר ישיר למי ולמה שהם. יש גם אנשים בינוניים וקטנים בצה"ל, וההחלטות שלהם הם פונקציה למה שהם.

שלא תהיינה אי הבנות. צה"ל יקר (מאוד) לליבנו, הוא הכח המגן והמושיע בשעת מבחן, וכך יש להתייחס אליו ואל מפקדיו.

נחזור לחוק הלאום.

לומר שכל מה שמופיע בחוק הוא שיא היצירה הדמוקרטית, לא יהיה נכון. לומר שהחוק לא לגיטימי. ממש לא נכון.

אדרבא. אין שום חוק שהפך את השפה הערבית לשפה רשמית. אין חוק כזה. אז מדוע מתפלאים שיש חוק שהשפה העברית היא שפה רשמית במדינת היהודים?!

החוק היה נחוץ, ובמקום לשאול 'למה צריך חוק כזה?' צריך לשאול 'כיצד לא היה חוק כזה בספר החוקים של מדינת זה שבעים שנה'.

שוב. אין כוונה לפגוע בערבים. אין כוונה לתקוע אצבע בעיניים של מישהו. הכוונה היא לתת משמעות ערכית ומעשית להיותה של מדינת ישראל מדינת היהודים.

ועכשיו שאלה. כיצד יכול להיות יהודי שמתנגד או נמנע מלתמוך בחוק שכל כך היה חסר בספר החוקים.

 

 

 

 

 

 

מחדל המסתננים

אגב חוק הלאום. אחד המחדלים של הממשלה, שמקורה בהחלטות בג"ץ, היא הישארותם של המסתננים בישראל. זוהי בכיה לדרות ולא עניין של מה בכך.

אחד ממנועי הדחיפה הם יהודים הסובלים משנאה עצמית שעושים הכל כדי לטשטש את זהותה היהודית של מדינת ישראל. האצטלה של 'אנחנו הנאורים ואתם החשוכים' מבלבלת את דעתם ומשרה בהם אשליה קמאית של 'ככל שנתמוך במי ששונא אותנו, כך כשהוא ישלוט, יבין אותנו' סוג של 'ביטוח חיים'. איני פסיכולוג, פסיכיאטר או חוקר כליות ולב שאחתום על דיאגנוזה מפלילה, אך אומר שלמעשיהם ולדרך התנהגותם אין בנמצא הסבר סביר, הגיוני או רציונאלי מניח את הדעת.

ולכן, 'חוק הלאום' במתכונתו המרוככת והמוסכמת על רוב מוחלט של חברי הכנסת, ראוי שתכנס לפנתאון החוקים של מדינת ישראל, ולא תושמץ בתחמושת שפג תוקפה וממוחזרת.

 

אין בעיה בין יהודי לערבי

הבעיה היא בין יהודים לערבים

כאן המקום להבהיר עמדה, שאני חושב משותפת לרבים מאוד בקרבנו, בכל אופן דעתי.

מעולם לא הייתה בעיה במערכת היחסים שלנו כיהודים עם מיעוטים אחרים שבחרו לחיות איתנו ולצידנו, מבלי לזמום פגיעה בנו.

מעולם לא שמעתי שבמפגש האנושי בשוק, בבית חולים ובכל מקום בו בני אדם נפגשים, שיש שנאה, מריבות ומחלוקת על רקע דתי, בין יחידים.

הבעיה מתחילה במפגש עם קבוצות המגובות באידיאולוגיה הבאה לשלול את קיומנו כאן במדינת ישראל כיהודים בעלי עצמאות דתית-מדינית, בשלל טיעונים ותירוצים.

לדוגמה. הרשימה המשותפת. ראיתם או שמעתם את החבורה הזאת עושה משהו אומרת משהו שתחילתו וסופו אינם זהים בשנאתם אותנו?!

שלא לדבר על כל הארגונים הפלסטינאים והחמסיים שמתעוררים והולכים לישון איך להרוג עוד יהודי או לשרוף או שדה חיטה מעובד.

 

 

לירות במשגרי עפיפוני המוות

עד שלא יירו בידיים הזדוניות שמשלחות אש וגופרית אל עבר שדות וחורשות מלבלבים, האש תלך ותגבר.

 

 

ההבדל בין אדם לברקודות

תקרית מביכה קרתה במהלך סיור של חברי הכנסת מהמחנה הציוני בעוטף. במהלך הסיור נגע ח"כ איתן ברושי בישבנה של ח"כ איילת נחמיאס-ורבין.

לא זו הסיבה שאני מביא את הסיפור, אלא התנהלותה והתנהגותה של ח"כ ורבין בעקבות המעשה המביש של ברושי חבר מפלגתה.

"אל תחליטו בשבילי ואל תשפטו אותי", היא אמרה מעל דוכן הכנסת בעקבות תגובתה שהחליטה לקבל את התנצלותו של ח"כ ברושי ולהמשיך הלאה. "הוא לא מנוול והוא לא אדם רע. אני מכירה אותו מאז שהייתי בת עשרים".

נחמיאס-ורבין מצאה את דוכן הנואמים כמקום הראוי ממנו היא שגרה את המסר שלה ל'חברותיה' הנשים הקיצוניות ואמרה: "אף אחד ואף אחת לא יחליט עבורי אם אני מקבלת את ההתנצלות או לא. אני יודעת מה אני עושה, אני אדם בוגר, אני יודעת להחליט עבור עצמי. אם יש לי אחריות כנבחרת ציבור זה לא להפוך כל דבר למשהו שצריך להתלונן. רק אני אחליט עבור עצמי מי אני רוצה שיידע ואיך אני מתמודדת".

מסתבר, שהנשים הללו שוחרות למקרים מעין זה ועוטות עליו כעל מוצאות שלל רב. הן 'לא רואות ממטר' אף אחד, ודינו של כל מועד, 'מוות בכיכר העיר', לא פחות.

ההתנהלות של הנשים הרדיקליות הללו כה מסוכנת עד כדי כך שגברים מסוימים הופכים לסמרטוטי ריצפה לרגליהן ומפלסים להן דרך ליעדי כח ככל שהן חפצות.

מבחינתי, על אף שהמעשה של ברושי אינו ראוי, מביך וראוי לכל גינוי, ח"כ איילת ורבין-נחמיאס, היא הגיבורה אפילו שלא ירתה ולוֹ כדור אחד לעבר המטרה.

העובדה שהיא הגיבה כפי שמגיב אדם, פעם מקבל ופעם דוחה התנצלות, 'החברות' הללו לא סלחו לה ולא יסלחו לה. הן רוצות לראות דם, ורק דם.

כל הכבוד לאיילת נחמיאס-ורבין. ומיותר לשוב ולגנות את מעשהו של ח"כ ברושי, הוא לא סיים לשלם את המחיר עם קבלת התנצלותה של ורבין.

 

 

אולי יעניין אותך