היום ה-25 בספטמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

ישראל, בשלל צבעים וטעמים

אחרי שיום העצמאות הסתיים, אחרי שגם השנה לא זכינו תושבי קריית שמונה להיות חלק מתל אביב רבתי וליהנות ממטס חיל האוויר בשמי המדינה, אחרי שהמנגלים נפחו את נשמתם, לא לפני שהשחימו את הבשר, אחרי הכל. המציאות שלנו כיהודים וישראלים במדינת ישראל, חוזרת לראש סדר היום הציבורי.

…מפריע לי שיש (עדיין) מבני עמנו שמתנהגים כאחרון כפויי הטובה. בכל דבר, מעשה, או אמירה אופטימית, הם מוצאים את הרע, העקום השחור. אין להם צבעי ביניים. או שחור או שחור.

מותר וצריך פעם אחת בשנה לעשות שלום קודם כל עם עצמך. עם מי שלא תהיה: ימני, שמאלי, מזרחי אשכנזי, שחור או לבן. תעשה שלום עם עצמך, אחי.

מה קרה?! אתה שואל. הרבה. הרבה מאוד. מאדמה שוממה, עזובה ובתולה, היא הפכה לרגליים היציבות והבטוחות של העם היהודי באשר הוא ועל כל דעותיו וגווניו. למי שלא מצויד ב'מחיקון', קל יהיה לו לדלות דוגמאות אין ספור מהטוֹב והטוּב שהעניקה לנו מדינת ישראל. בית, גינה, כור גרעיני, גרעיני עפולה, כביש 6, מחלפים, כמעט מכונית לכל פועל, צבא מוסרי וחזק, שמיים שהם שלנו, הישגים בכל תחומי החיים, במדע, בחקלאות, ברפואה, בעצם, במה לא?!

נכון, לא הכל מושלם. יש תקלות, יש עשבים שוטים, יש כאלה שהם בלתי נסבלים. אבל, הם חלק מאיתנו, וכמו במשפחה, מחבקים את כולם.

…מדינת ישראל מציינת את שנת עצמאותה ה-69, ומצאתי מידה של סמליות במספר הזה. איך שלא תהפוך את המספר, הוא יתעקש על שישים ותשע. הוא יעמוד על הרגליים או על הראש, אבל תמיד יציין את הספרה 69. סימן של עצמאות אמיתית, זהו, אנחנו כבר לא ילדים, עומדים ברשות עצמנו.

הפרק הזה מיועד לתודות לבורא עולם על כל הטוב שהרעיף עלינו, למיטב הבנים והבנות שדמם נשפך על רגבי האדמה, ליתומים, לאלמנות ולהורים השכולים שנושאים יום-יום שעה-שעה את גודל הכאב ועומק העצב כדי שנוכל לומר את המילה 'עצמאות'. תודה לכולכם.

 

 

 

 

אם לא גזענות, אז מה? מנשה רז

עכשיו, אחרי התודות נחזור לצדדים המכוערים, לכתמים שיש המתעקשים להשאיר על היצירה הנפלאה שקוראים לה 'מדינת ישראל'. מחרב השמחות התורן היה הפעם איש התקשורת מנשה רז (לשעבר). אדם אשר משך שנות דור היה ממעצבי דעת הקהל של החברה הישראלית בתפקידיו העיתונאיים השונים.

האיש החל את דרכו כמגיש מצעד הפזמונים והיתר היסטוריה.

דבריו המקוממים והראויים לכל בוז ושאט נפש נכתבו באותיות עבריות בהן כתובים עשרת הדיברות.

הנה מה שכתב רז מילה במילה "טקס הדלקת המשואות.
בהר הרצל בירושלים, קמו כמה יהודים בני עדות המזרח עם כוח של עסקנות פוליטית, בו עוצבה דמותם הרוחנית, הדתית והמדינית, בו חיו חיי קוממיות ממלכתית, בו יצרו נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והורישו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ומתוקף הכוח הפוליטי שצברנו, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת מרוקו החדשה בארץ ישראל. כפיים!!!".

עד כאן הציטוט.

הבעיה היא שאם נניח מראה מול הדברים שכתב מנשה רז, ונחליף את המילה 'עדות המזרח' ב'אשכנזים' ואת המילה 'מרוקאים' גם באשכנזים, נקבל את אותו האפקט הגזעני-אנטישמי, כלפי אחינו האשכנזים…

ולכן, צריך לבוז לדבריו של מנשה רז ולייחס אותם לתסכול ולדמדומי 'מלכות לשלטון בחרתנו' של רז וחבריו.

נ.ב

בניגוד למה שמייחס רז למרוקאים, כך פעלו חבריו וחברי המועדון של מנשה רז לאורך עשרות שנים, ואנחנו שתקנו, הבלגנו, בלענו את הרוק ואת העלבון, והמשכנו הלאה.

עד הר הרצל והדלקת המשואות.

 

 

 

אין ראוי מהעיתונאי מנחם הורוביץ מקריית שמונה לפקד על גל"צ

מחכה לראות אם גם הפעם מינוי מפקד גלי צה"ל יסתיים במס שפתיים לפריפריה, אפילו שהמועמד מצוין ומתאים מכל הבחינות

ולמשהו אחר לגמרי, מעבר חד, כמו שאומרים.

מנחם הורוביץ, האדם והעיתונאי החי בינינו יחד עם רעייתו תחיה, וילדיו טרם נישואיהם ופריחתם מהקן, עשה מה שאף אחד לא עשה בתחומו בקריית שמונה.

מכַּתב מתחיל שרץ בין הקטיושות ודיווח לטלפון האדום של גל"צ, דרך כתבנו בצפון, עיתונאי של מספר עיתונים וכלי תקשורת שונים במקביל ועד ימים אלה של עדנה בערוץ 2 ובפינתו הפופולארית' 'שווה בדיקה', הוא היה כאן פיזית והתגאה בעובדת היותו תושב קריית שמונה.

לא אשכח שבאחד הראיונות כשהוא היה המרואיין הוא ענה על השאלה 'מדוע אתה מתגורר בקריית שמונה?' את התשובה הבלתי צפויה והאמיתית ששמעתי 'אני מתגורר בקריית שמונה כי טוב לי כאן'. 'ציונות? שליחות?', השליך המראיין חבל הצלה למנחם, ומנחם?! חוזר בנונשלנטיות על התשובה 'טוב לי בקריית שמונה'.

…זו לא חוכמה להמשיך ולהתגורר בקריית שמונה כאשר אין לך מה להפסיד או שאין ביכולתך לעזוב. החוכמה היא להיות כאן, ולשלם על כך, גם כאשר מפתים אותך לעזוב.

החן והחסד שבורא עולם חנן את הורוביץ מגיעים לו. כל גרגר וגרגר. האיש חי כאן בגובה העיניים, חבריו, ברובם, לא משתייכים לסלב התל אביבי ולאנשי הכלום והשום דבר, שבלי העוצמה שהתקשורת נותנת בידם, אף אחד לא היה מסתובב אליהם. חבריו הם מהמכולת, מהשכונה, מהגננת והמחנכת של ילדיו, בקיצור קריית שמונאים מן השורה.

ומדוע כל ההקדמה הזאת?

בימים אלה נודע ששר הביטחון אביגדור ליברמן אמור לבחור את מפקד גלי צה"ל הבא בתום כהונתו של המפקד הנוכחי ירון דקל המסיים את תפקידו.

לפני כן, מי שימליץ על שלושת המועמדים הסופיים, זו תהיה וועדת איתור.

מדברים רבות על הפריפריה ועל כמה שעושים לנו טובות בכלל שאנחנו נושמים אוויר, ועל כך שמדינת תל אביב מחזיקה אותנו ועוד כהנה וכהנה סופרלטיביים שהקשר בינם לבין המציאות מקרי או שלא קיים.

מנחם הורוביץ אינו זקוק למליצי יושר, בטח שלא מאחד כמוני שאינו מקושר.

מנחם הורוביץ הוא-הוא הסיבה והתשובה לשאלה מי המועמד הראוי לפקד על גלי צה"ל.

הורוביץ עשה את דרכו לצמרת העיתונות הישראלית בזכות. בזכות כישרונו, אישיותו, התמדתו ומקצועיותו. מנחם שילב עבודה עיתונאית עם שליחות ציונית-יהודית-ישראלית לאורך כל הקרירה שלו. יושרו האישי וחִנו הם מפתחות המסטר אשר בעזרתם פתח דלתות כבדות וסרבניות במהלך שנותיו בביצה הקטלנית והארסית של התקשורת הישראלית.

מעולם הוא לא ניבל את פיו, תמיד בחר את האופציה הלשונית המעודנת כדי להביע את שעל ליבו, ותמיד ידעת שאתה נפרד ממנו, אם בכתבה ואם בתוכנית בחיוך, בהרגשה טובה.

מנחם ניחן באינטליגנציה רגשית, כפי שכל צופה בפינתו יכול להעיד, ומעל לכל. הוא יודע להבחין בין עיקר לטפל, בין חשוב לבין קצף על המים.

כן, ועוד דבר. אם באמת יש תוקף למושג צדק פואטי, זה הזמן, המקום והתפקיד ליישם אותו.

 

 

שבט אחים ואחיות

השנה, כמו בשנים שחלפו, הקפדתי להגיע לטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל בהיכל התרבות ובבית העלמין.

מה אומר לכם, אחיי ואחיותיי?! אלה רגעים שאפשר וצריך לראות רק את הטוב שבבני העיר שלנו. כולם טובים, כולם אוהבים, כולם מפרגנים כולם מרגישים חלק בלתי נפרד ממה שנקרא 'קריית שמונה', שותפות גורל אמיתית.

בני הנוער שלא נולדו באירועים הטרגיים האלה, מתייצבים מלאי אופטימיות ושמחת נעורים מתוך הכרה בגודל השעה והמעמד. הנערים והנערות מזינים את הלפיד הנישא כבר אלפי שנים בידיהם של אבותיהם ואבות אבותיהם בגאון. ועכשיו תורם.

זה לא קורה באותו ערב, הם יונקים את זה עם חלב אימם, הם שומעים את הסיפורים בביתם, בבתי הספר, ומשלימים את החסר בעזרת 'גוגל'.

לראות את ההיכל מלא על גדותיו (בלי עין הרע), ולמחרת את נחיל האדם העולה מבעוד מועד ברגל וברכב לבית העלמין הצבאי, רק כדי להיות שותף פיזית בחוויית ה-ביחד עם המתים והחיים. זה לא מובן מאליו. ואצלנו זה הכי טבעי שיכול להיות.

ביום הזיכרון אתה מבין שאין לנו הרבה ברירות. אתה מבין שברגע האמת כולנו, נהיה באותו הצד של הכוונת, מולה או מאחוריה. כי ככה זה בחיים. גם אם אתה מתאמץ לשכוח מי אתה, אחרים יזכרו לך.

 

אולי יעניין אותך