ישנו סיפור אמיתי ומעניין שהתרחש לפני כ-130 שנה, כשחנכו את בית הקברות "סגולה" בפתח תקווה. חברי החברה קדישא חנכו את השטח החדש שהוקצה עבור בית קברות. כנהוג, ערכו סדר תפילה מיוחד, המהווה כעין תיקון והכנה לקרקע, שרק לאחריו ניתן להתחיל לקבור בשטח.
אנשי החברה קדישא סיימו את התפילות, ואז אמר אחד מהנוכחים 'רבותיי! הקרקע מוכנה, מי מוכן להתנדב ולהיקבר ראשון?' 'אני מוכן' אמר אחד הנוכחים! הוא היה אדם צעיר. השאלה והתשובה, יש לציין, נאמרו כמובן בהלצה. אבל תוך כמה ימים הוא נפטר. על מצבתו חרוט סיפורו:
"הנפטר הראשון בבית הקברות הזה, איש ישר ר' ניסן ליב בן חיים גמזו ז"ל". איש גלמוד, שעלה לארץ עם בני עירו שנתיישבו במושבתנו, והתבטא עשרה ימים לפני פטירתו, בהיותו בריא ושלם, ואמר, שהוא לא היה מתנגד להיות הראשון בבית הקברות הזה, ונפטר לבית עולמו ביום י"ט בתשרי תרמ"ט. תנצב"ה".
…בפרשת השבוע (חוקת) ה' מצווה למשה לקחת המטה, לכנס את העם ולצוות על הסלע שיוציא מים. משה מכה על הסלע פעמיים במטה, ומים רבים פורצים מן הסלע, להשקות עת כל העדה ואת הצאן.
משה ואהרון נענשים חמורות על כך שלא עמדו בציווי לדבר אל הסלע, אלא הכו בו. נגזר עליהם, כי לא יזכו להכניס את העם לארץ ישראל.
ולמה בכלל לדבר אל הסלע? בספרי החסידות כתוב שהקב"ה רצה להראות לכל העם כוחו של דיבור ולכן ציווה למשה רבנו לדבר לסלע. זה מסר לכל מי שהיה במקום, וכן גם מסר לדורות שלדיבור יש חשיבות כ"כ גדולה שהיא משפיעה אפילו על אבנים. משה ואהרן חטאו בכך שלא דיברו לסלע. בכך החטיאו את המטרה ונמנע מעם ישראל להיווכח במו עיניהם איך שדיבור אחד גורם לאבן רגילה להתחיל להשפיע מים שיספיקו למיליוני אנשים. כאמור זה היה חטאם הגדול עד כדי כך שנמנע מהם להיכנס לארץ ישראל.
שלמה המלך (החכם מכל אדם) כתב המשפט שכולנו מכירים: "מוות וחיים ביד הלשון". להבדיל מחיות, לאדם מעצם טבעו חי בתוך חברה יש צורך אמיתי בדיבור, שכן בלי חברה חייו אינם חיים, (כפי שאמר ריש לקיש 'או חברותא או מיתותא'). לדיבור יש תפקיד מכריע בכך, הוא נוצר כדי לקשר בין האדם לחברו, ולכן מי שמפריד את חברת האדם על ידי דיבור שלילי, עונשו קשה מאד. כי בין האדם לזולתו הדבר היחיד המחבר הוא כושר הדיבור ולכך הוא נוצר.
סיבה נוספת לחומרה המיוחדת שמייחס שלמה המלך לכל מילה, היא כי עצמים גשמיים אפשר לשנות, לדוגמא: שולחן, ניתן לצבוע בצבע אחר, להקטין, להגדיל, לנסר, לקצר את הרגליים וכו'. גם אם קלקלנו משהו בעולם, ברוב המקרים עדיין ניתן לתקן את העניין. אך המילים הן רוחניות, ואת המילים היוצאות מהפה אי אפשר לשנות יותר לעולם, אי אפשר להתחרט על מה שאמרנו או להחזיר לפה.
אם נחשוב על זה, כבר בפרשת בראשית, 'ויאמר אלוקים יהי אור', 'ויאמר אלוקים יהי רקיע', בכל הפרשה אנו רואים את הבריאה נוצרת ע"י דיבורו של הקב"ה. כך גם בעת בריאת האדם, נכתב 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה'. את המילים 'נפש חיה' מתרגם אונקלוס 'רוח ממללא', 'רוח מדברת'. זה מה שמאפיין את האדם ומבדילו מכל בעל חיים אחר, הדיבור. נשמת האדם, שהיא חלק אלוקי ממעל, באה לידי ביטוי בדיבור.
אגב, ככל שאדם בדרגה רוחנית נעלה יותר, נשמתו גבוהה יותר, לכן יש בכוח דיבורו השפעה גדולה יותר, ולכן זוהי הסיבה שצדיק גוזר והקב"ה מקיים, ולכן אנו משתדלים לקבל ברכות מצדיקים.
את עוצמת כוחו של הדיבור אנו יכולים לראות בעובדה, שכל כוחות הגוף מוגבלים, עד כמה יכול האדם להרים בידיו, כמה קילומטרים הוא יכול לרוץ, כמה הוא יכול לאכול. אבל בפיו יכול לשכנע מיליוני אנשים בצדקת דרכו. מסופר על ראש ישיבה שנכנס לישיבה ואמר להם 'קומו'. מיד קמו אלפי תלמידים שהיו באולם. אמר להם ראש הישיבה, עכשיו תתיישבו ותעשו חשבון, מה המשקל הכולל שיש כאן באולם, התלמידים בדקו והגיעו לסך כולל של כ-100 טון. כעת שאל אותם 'האם נראה לכם שאדם מסוגל להרים דבר כזה? וודאי שלא, אבל הנה תראו, אני הקמתי את כולכם במילה אחת'…